הבלוג של יערה די סגני

מוכנה לפרוש כנפיים

בת 47, אימא למתבגר ולגברת פלפלת. נשאבת סדרתית לעשייה ומולטיטאסקרית כרונית, מכורה כבדה לסמארטפון ולאנשים. אוהבת לבשל ולהאכיל, לקרוא, סלסה, ג'וג'יטסו, אופניים, סאפ ושלום עולמי ממציאה את עצמי מחדש ונהנית מכל רגע.

עדכונים:

פוסטים: 176

החל מאוקטובר 2013

כשהייתי בת שנתיים בערך, הורי התגרשו וטוב שעשו כך, בעיקר בתזמון הנכון ובדרך שבה בחרו. מאז ובעיקר לאחרונה, אני שואלת את עצמי, למה קשה כל כך להתגרש בטוב?

18/04/2014

 אני לא מתיימרת לדעת הרבה על גירושים. נישאתי בגיל מוקדם והתגרשתי בגיל מוקדם אחרי נישואים קצרים יחסית, ללא רכוש וללא ילדים. לא, זה לא היה קל, היתה בי תחושת כישלון, היו חששות, אבל מנגד ידעתי בוודאות שזו ההחלטה הנכונה. בסקלה של הגירושים, הגירושים שלי הם בקצה הקל עד קל מאוד יחסית (וזאת בלי שניכנס לנסיבות ולאירועים שהביאו אותנו לשם).

גם הורי נישאו בגיל מוקדם (מאוד) והתגרשו בגיל מוקדם, אחרי נישואים לא ארוכים, אבל היתה בתמונה ילדה, אני. לא ידוע לי על קונפליקטים ביניהם בנושא המשמורת. כן ידוע לי שלמרות כאב הגירושים, למרות הקושי הכלכלי, למרות הקושי בהתמודדות עם משפחתו של אבי, אמי הקפידה תמיד על שני כללי ברזל: האחד – היא מעולם לא הביעה בפני ביקורת על אבי עד שהגעתי לבגרות. השני – היא הקפידה על מערכת יחסים קרובה עם בני המשפחה מצדו של אבי. בשורה התחתונה, אמי חשבה קודם כל עלי ורק אחר כך על עצמה.

היום אני רואה סביבי זוגות מתגרשים רבים (לא כולם, אולי אפילו לא הרוב, אבל די והותר) שאצלם קורה בדיוק ההפך. חברה אחת עוברת גירושים קשים כאשר אבי ילדיה עושה שמיניות באוויר כדי לתת את המינימום האפשרי או פחות. מתוך רצונו להקשות על גרושתו, הוא למעשה מונע מילדיו שלו דברים בסיסיים ביותר. אני לא נכנסת אפילו לדרכים רבות אחרות בהן הוא מקשה עליה אישית. למה? ככה, כי הוא יכול.

חבר אחר נמצא במאבקים תמידיים על הזכות הבסיסית כל כך, המובנת מאליה לכאורה,  לראות את בתו. הסכמים יש, החלטות בית משפט יש, אך האם עושה כרצונה, תוך התעלמות מוחלטת לא רק מן ההסכמים וההחלטות, לא רק מרגשות אבי בתה, אלא גם ובעיקר מהצורך הבסיסי של בתה להיות גם בחברת אביה ולנהל שגרה צפויה ומובנת. למה? ככה, כי היא יכולה.

אז למה באמת?

איך מגיעים רבים כל כך למצב שבו אהבה לא רק מתה אלא מתחלפת בשנאה עזה? למה אנשים מתקשים להיפרד, אולי לא כידידים, אלא לפחות כבני אדם? מה גורם לרבים לשכוח שמי שנפגע בסופו של דבר הם היקרים לנו מכל, אלה שעליהם אנו אמורים להגן ולגונן בחירוף נפש – הילדים שלנו? מתי הנקמנות הופכת לאינסטינקט חזק יותר מההורות? ולמה, אם אנחנו לא יודעים להתנהג כמו בני אדם, לא יודעות מערכות המשפט ואכיפת החוק להתמודד עם מצבים כאלה? למה הן מאפשרות להורים לפגוע בילדיהם?

האם חייבים לשנוא את בן הזוג כדי להצדיק את הפרידה ממנו? מתי הפך האדם איתו בחרנו להתחתן, להביא לעולם ילדים, לנורא כל כך? האם אי אפשר להיפרד פשוט כי זה נגמר, להבין שמה שהיה נכון לנו פעם כבר לא נכון לנו עכשיו ולהמשיך הלאה בלי לדרוס את כל מה שנקרה בדרכנו, כולל מוסריות, אנושיות ושוב, הורות? אני לא בטוחה שיש תשובה מספקת, או תשובה בכלל, אבל זה כואב ומקומם ועל הדרך, נפגעים ילדים.

embedded by Embedded Video

YouTube Direkt

תמונת נושא: Shutterstock

 

עוד מהבלוג של יערה די סגני

תצוגה מקדימה

380 רקפות, קהילה אחת

ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות. עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה...

תצוגה מקדימה

ילדה עם תלתלים

אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג'מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש...

תצוגה מקדימה

סליחה, מי את?

כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה