הבלוג של יערה די סגני

מוכנה לפרוש כנפיים

בת 45, אימא למתבגר ולגברת פלפלת. נשאבת סדרתית לעשייה ומולטיטאסקרית כרונית, מכורה כבדה לסמארטפון, למחשב, לפייסבוק ולאנשים. אוהבת לבשל ולהאכיל, לקרוא, סלסה, אופניים ושלום עולמי ממציאה את עצמי מחדש ונהנית מכל רגע.

עדכונים:

פוסטים: 150

עוקבים: 61

החל מאוקטובר 2013

שהייה בבית חולים היא לא בדיוק תענוג גדול אבל חוץ מאוכל רע, חוסר פרטיות ושעמום טרמינלי, יש עוד דברים שיכולים להפוך את השהות מלא נעימה לבלתי נסבלת

13/02/2016

יום שישי, שתיים וחצי אחר הצהריים. אמי מאושפזת במחלקת עיניים בבית החולים שערי צדק, היא רוצה תה ואני מפנטזת על קפה. את הקפטריה בקומה 9 אני מוצאת סגורה, גם בקומה 4, קומת הכניסה, סגור. רק בקומה 2, ליד חדר המיון עדיין פתוח, אבל מכונת הקפה כבר מושבתת. יש עוד שעתיים וחצי עד לכניסת השבת, אבל לקפה כבר מאוחר מדי, למרות שהמקום עדיין הומה ממבקרים.

עצבנית ממחסור בקפאין, אני מצייצת:

 2016-02-12_21-59-31

התגובות לא מאחרות לבוא. חבריי חובבי הקפאין, מבינים את התסכול ומזדהים, אבל נמצאת גם מי שמסבירה את התופעה. שערי צדק אינו בית חולים ציבורי, אלא גוף פרטי עם אוריינטציה דתית וככזה הוא מתנהל אחרת מבתי חולים ציבוריים. הקפטריות הסגורות הן רק ההתחלה, עם כניסת השבת עוברות כל המעליות לפיקוד שבת, הכספומטים ומכונות מכירת המשקאות והחטיפים מושבתים ואיתם גם הטלפונים הציבוריים ושלטים מורים לציבור להמנע מעישון, מכתיבה, מהאזנה לרדיו ומצפייה בטלוויזיה.

12670311_10153208067546612_9173257888130867202_n

כתיבה, רדיו וטלוויזיה? לא כאן (צילום: יערה די סגני)

כמה עובדות על בית החולים

לפי אתר בית החולים, שערי צדק הוא בית חולים פרטי-ציבורי שאינו ממומן מכספי המדינה.  הפעילות השוטפת של בית החולים ממומנת מהכנסות משירותים רפואיים ומתרומות. המונח “שירותים רפואיים” כולל בין השאר את כספי קופות החולים שאנו משלמים. באתר מוסבר גם שהמרכז “נותן מענה לצורכי האוכלוסייה המגוונת של ירושלים, מכל גזע, דת ולאום”, ואכן, ברחבי בית החולים ניתן לפגוש חרדים, דתיים, חילונים גמורים, יהודים וגם לא יהודים וגם צוות העובדים מגוון. אבל האם אכן ניתן מענה לצרכים של כולם?

מה שלא כתוב וגם לא נרמז באתר, הוא שמאז הווסדו, מתנהל בית החולים בגישה רפואית מודרנית אך על פי חוקי ההלכה היהודית. הדבר בא לידי ביטוי ברמת הכשרות של המטבח המוסדי (ועל טעם האוכל עדיף לא לדבר), בהחלטות רפואיות מסוימות (אין טיפולי פונדקאות ונתיחות שלאחר המוות מצריכות אישור רב בית החולים) ובהקפדה רבה מהמקובל בנושא השבת – הקפדה שמעלה שאלות על הגבול שבין סובלנות ותחשבות לבין כפייה.

20160213_093733

זה לא כל כך נעים לראות קפטריה סגורה (צילום: יערה די סגני)

על התחשבות, על כפייה ועל מה שביניהם

כשסוגרים את הקפטריות ומשאירים אותנו ללא מקור זמין לקפה, זה מתסכל, מתסכל מאוד אפילו, אבל אני מבינה ומקבלת את זה, בשם ההתחשבות בחבריי שומרי השבת שהפעלת המכונות והעסקת העובדים צורמת להם.

כשהמעלית עוברת לפיקוד שבת, היא איטית ומעיקה אבל היא עדיין פעילה וכך כולם יכולים להשתמש בה, בשם ההתחשבות, אני מקבלת את זה.

בנושא החנייה, ההקפדה היתרה דווקא עובדת לטובת המבקרים, כי החניון העליון פתוח וניתן לחנות ללא תשלום. 

ומה עם המכונות? אם לי לא מפריע להשתמש במכונה ואין כאן העסקה של עובד, למה מונעים ממני להוציא את הכסף שלי ולהשתמש במכונה בעצמי? אתם לא חייבים להשתמש, אבל תתחשבו, אל תמנעו את זה ממני. והטלפון הציבורי? גם הוא מושבת, אז נכון שלכולם יש היום ניידים, אבל נגיד שנגמרה לך הסוללה, או שהטלפון נפל לשירותים או… לא משנה, כי הטלפון הציבורי גם נח בשבת.

20160213_093919

רוצים לשתות? לאכול? חכו למוצ”ש (צילום: יערה די סגני)

אם אין קפטריה ואין מכונות, מבקרים צריכים להיערך ולהביא אוכל מהבית, או להישאר רעבים, אבל כאן יש בעיה כי אסור להביא אוכל מבושל מהבית. כן, הבנתם נכון, אני לא יכולה להביא משהו שבישלתי לעצמי כדי לאכול אותו בעצמי או לתת אותו לאמי שכבר ארבעה ימים נאלצת לאכול אוכל נוראי. חבר’ה, צאו לי מהצלחת וגם מהווריד בבקשה, או שתאפשרו לי לקנות פה אוכל, או שתתנו לי להביא משלי, גם וגם פשוט אי אפשר.

כן, מוסד שאינו ציבורי יכול לקבוע לעצמו חוקי התנהלות, על הנייר, שערי צדק רשאים לקבוע כללים כראות עיניהם. אבל בית חולים הוא לא בדיוק בית עסק ובניגוד ללקוחות במסעדה או בחנות, החולים ומלוויהם לא בוחרים להיות שם, הם קהל שבוי שנמצא שם בעל כורחו, בחברת אנשים שונים ממנו ובסיטואציה שמטבעה אינה נעימה ושמעצימה את מתחי היום יום.

בית החולים הוא מסוג המקומות שבהם הסובלנות עומדת למבחן אמיתי. שם הנכונות להתחשב באחר היא קריטית במיוחד. כל כך הרבה דברים נכפים עלינו שם – אוכל, טיפול, בדיקות, המתנות ארוכות, שהייה במחיצת אנשים זרים, אז בואו לא נוסיף שם כפייה שאינה הכרחית, כפייה שמביאה ריחוק, פילוג וגם טינה.

שבת בבוקר, אני שוב בבית החולים. קפה שתיתי בבית וכדי לאכול אצטרך לצאת מפה אבל לפחות נראה שאף אחד לא מוטרד מזה שאני יושבת עם הלפטופ וכותבת, אפילו שאסור. אני לעומת זאת קצת מוטרדת  מהאחות שהסבירה לאחת החולות ש”יהיה היום ניתוח אם אלוהים יחליט” וגם הוסיפה שאנחנו “קטנים ולא משמעותיים ולא מחליטים על כלום”. לתומי חשבתי שיש כאן רופאים ושהם גם מחליטים וגם יודעים דבר או שניים…

למען הסר ספק, הצוות מקצועי והטיפול טוב, רק בבקשה, את הרפואה שלי אני מעדיפה בלי חבר דמיוני וגם על החוברות של הרבי שמנסות להחזיר אותי בתשובה, אשמח לוותר, תודה.

 

עוד מהבלוג של יערה די סגני

תצוגה מקדימה

380 רקפות, קהילה אחת

ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות. עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה...

תצוגה מקדימה

ילדה עם תלתלים

אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג'מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש...

תצוגה מקדימה

סליחה, מי את?

כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר