הבלוג של יערה די סגני

מוכנה לפרוש כנפיים

בת 45, אימא למתבגר ולגברת פלפלת. נשאבת סדרתית לעשייה ומולטיטאסקרית כרונית, מכורה כבדה לסמארטפון, למחשב, לפייסבוק ולאנשים. אוהבת לבשל ולהאכיל, לקרוא, סלסה, אופניים ושלום עולמי ממציאה את עצמי מחדש ונהנית מכל רגע.

עדכונים:

פוסטים: 150

עוקבים: 61

החל מאוקטובר 2013

עוד מעט היא בת 95, היא הסבתא האחרונה שנשארה לי ואני הנכדה הראשונה שלה, אבל היא כבר לא זוכרת מי אני

16/01/2016

כבר 44 שנים שאני הנכדה שלה, הנכדה הבכורה ובשבע השנים הראשונות גם היחידה. כשהייתי בת 10 היא וסבא שלי עלו לארץ ובאו לגור ממש לידנו, רק בניין אחד הפריד בינינו. הייתי קוראת להם מהחלון, פוגשת אותם ברחוב ובמכולת, אוכלת אצלם ארוחת צהריים בכל שבת ובכל יום ראשון הייתי מגיעה אליהם לצפות ב״דאלאס״ כי להם היתה טלוויזיה צבעונית ולנו לא.

השנים חלפו. התגייסתי, השתחררתי, עזבתי את ירושלים, חייתי בחו״ל וחזרתי לארץ. סבי כבר נפטר ואת סבתא היינו מבקרים כשהיינו מגיעים לירושלים. פעם אחת היא אפילו הרחיקה עד ביתי. הנסיעה עייפה אותה מאוד, אבל היא שמחה לראות איפה אנחנו חיים. מדי פעם היינו מדברות בטלפון, לפעמים שיחות ארוכות, היתה שואלת על הילדים שלי, ניניה, מהם התמוגגה בכל ביקור.

ההידרדרות החלה באופן בלתי מורגש כמעט, היא שכחה משהו פה ומשהו שם. והרי זה נורמלי, לשכוח קצת, כשמזדקנים, לא? אבל בהדרגה, האפלה שאופפת את הזיכרון הלכה וגדלה ונקודות האור של הצלילות החלו לקטון. שיחות הטלפון והביקורים נעשו פחות ופחות תכופים ומביקור לביקור נפערת תהום של הידרדרות.

לפני שנה, כשהתקשרתי לברך אותה ביום הולדתה, ניהלנו שיחה מנומסת להפליא, מנומסת כל כך שבסופה תהיתי אם היא בכלל ידעה עם מי היא דיברה. בביקור האחרון שלנו אצלה היה כבר ברור שהסיפורים על הילדים נופלים כמו גשם של מילים בינינו, מילים שיצאו ממני ונפלו אל תהום האין-זיכרון שלה, מבלי להגיע ליעד.

והיום באנו שוב והיא חייכה, הושיטה לחי קרירה לנשיקה ואז הביטה בי ושאלה, בנימוס רב, ״סליחה, מי את?״ אמי מיהרה להסביר, ״אימא, זאת הבת שלי, יערה״ וגם את בן זוגי ואת הילדים הציגה. אני לא יודעת אם המידע נקלט או לא, אבל כעבור חמש דקות היא שוב הפנתה מבט לאמי ושאלה, ״מי זאת?״

פעם, השכחה גרמה לה תסכול וכאב. היום נדמה היה לי שהיא אפילו שוכחת שהיא אמורה לזכור. כמעט כמו ילדה שפוגשת מישהו בפעם הראשונה ושואלת ״מי זה?״ בלי גינונים ובלי מבוכה. גם הכאב נראה שנשר ממנה ונותר רק אצלנו. כואב לראות אותה כך, כואב גם לשאול את עצמי אם היתה זוכרת אם הייתי מבקרת יותר, אם הייתי מקפידה להתקשר בכל שבוע או בכל יום. כואב עוד יותר לתהות אם זה תכיפות המפגש בכלל משנה, כי אולי היא שוכחת גם את מי שנמצא שם מדי יום.

כך או כך, רגשות האשם שם

מדי פעם אני מבקרת במעון לניצולי שואה הסמוך לביתי. אני לא מגיעה לשם הרבה ומביקור לביקור לא מצפה שהדיירים הקשישים יזכרו אותי. כל ביקור שם מלווה ברגש אשמה כפול. פעם אחת, על כך שאני לא מגיעה לשם מספיק ופעם אחת על כך שאני מבקרת את הקשישים הזרים הללו יותר מאשר את הסבתא היחידה שעוד נותרה לי, גם אם היא כבר לא זוכרת.

עוד מעט ימלאו לסבתא 95, אולי היא תבין את זה ואולי לא, אולי יהיה לה יום צלול והיא תשמח כשיתקשרו לברך אותה ואולי, בעצם, עדיף שלא, כי נדמה לי שלשכוח ששכחת זה כואב קצת פחות.

shutterstock_140571478

אילוסטרציה: Shutterstock

עוד מהבלוג של יערה די סגני

תצוגה מקדימה

380 רקפות, קהילה אחת

ראשון בלילה, אני נכנסת רק שנייה אחת אחרונה לאחת הקבוצות בפייסבוק לפני שאני קורסת בסוף יום ארוך. מודעה שהעלתה חברה מישוב שכן לוכדת את עיני. סיפור שהוא עולם ומלואו המסוכם במספר מילים קצרות. עַתַי הקטן חלה בסרטן, למרבה...

תצוגה מקדימה

ילדה עם תלתלים

אני אימא לילדה עם תלתלים, זה קצת הפתיע אותי, הקטע עם התלתלים, למרות שזה לא ממש היה בלתי צפוי, בכל זאת, הילדה 50% ג'מייקנית, אבל כך או אחרת, יום אחד הבנתי שאני אימא לילדה עם תלתלים ושיש לעובדה זו השלכות ומשמעות, מעבר לזה שזה ממש...

תצוגה מקדימה

של מי בית החולים הזה, לעזאזל?

יום שישי, שתיים וחצי אחר הצהריים. אמי מאושפזת במחלקת עיניים בבית החולים שערי צדק, היא רוצה תה ואני מפנטזת על קפה. את הקפטריה בקומה 9 אני מוצאת סגורה, גם בקומה 4, קומת הכניסה, סגור. רק בקומה 2, ליד חדר המיון עדיין פתוח, אבל מכונת...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר