הבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

רצות על הכל

100 נשים, 10 שבועות ו-4 בלוגריות רצות. על הכל! רעות חוצה, מורן מישל, ריי שגב ורוני כהן הצטרפו לאתגר קבוצות הריצה לנשים בלבד של adidas וסלונה. בדרך הן מגלות לא מעט על המרוץ של החיים. Findyourmore#

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מדצמבר 2015

100 נשים, על קו הזינוק של פרוייקט קבוצות הריצה של adidas וסלונה – “רצות על הכל”. רעות, רוני, ריי ומורן, ראשות הקבוצות המתחרות, חולקות את הפרפרים של ההתחלה

17/12/2015

בוורוד או בסגול - רצות על הכל!

רעות חוצה

מניחה את חרדות הגוף והתסביכים מאחור, ורצה קדימה

אתמול מדדתי את בגדי המלכה החדשים שלי: טייץ בגוונים של כתום אדום, חולצה שחורה, מעיל ריצה מהמם וזוג נעלי ריצה דנדשות בצבע כחול. לרגע נראיתי לעצמי כמו הרצות בסנטרל פארק. כשצפיתי בהן לפני אי אילו 8 שנים, שקלתי 85 קילו ולא רצתי, לשום מקום.

הרבה שלכת עברה בפארק מאז, ואני היום, בתל אביב, שוקלת 23 ק”ג פחות. בשלב מאוד מוקדם של הדיאטה הגדולה של חיי, הבטחתי לעצמי שלא אחזור להיות שמנה, שאצליח לשמור על ההישג. 5 שנים אחרי אפשר לומר שסטטיסטית ניצחתי, אבל הדרך לניצחון רצופה בייסורי מצפון ובולמוסי אכילה וחרדת השמנה.

בכל הגלגולים שעברה הדיאטה שלי, אף אחד מהם ספורט לא הפך להרגל. תנו לי לאכול סלט וקוטג’ כל היום, לשתות תה ירוק, אבל בחייאת, עזבו אותי מריצות בפארק, מ-TRX, מזומבה ומסמבה. מקסימום אני עושה הליכה עם הכלב, מדברת עם אמא שלי תוך כדי.

אבל עכשיו, בשנת ה-20 האחרונה שלי, משהו השתנה. התחלתי לסמוך על הגוף שלי. כשמנה את עוברת במהלך החיים מסכת של ביוש גוף והשמצות, רחמים וביקורת, שגורמת לך לשנוא את הגוף שלך ולא לסמוך עליו. אני ארכוב על אופניים? אני אפול! אני אעשה טראק בהרים? אני אמות! אני ארוץ? פחח אפילו לא 100 מטר.

אז היום, עכשיו, אני מתחילה תקופה חדשה, מניחה את חרדות הגוף שלי והתסביכים מאחור, לומדת מחדש להכיר את עצמי, את היכולות שלי. לומדת להוכיח לעצמי שיש לי גוף מצוין, שאפשר לסמוך עליו שיביא אותי לקו הסיום בריצה.

את מפגש ההיכרות עם הקבוצה שלי התחלנו בקור מקפיא והתרגשות ראשונית. פרצופים חדשים, נשים שהולכות להפוך לחברות. אחרי כל דברי הפתיחה והסיכומים, רן אלתרמן, הסופר-מאמן שלנו, התחיל עם חימום קל, משם עברנו להליכה מתונה ובסוף לריצה קלה. בלי להרגיש (טוב נו עם קצת להתנשף) רצנו 2 ק”מ, והיעד, לרוץ לפחות 5 ק”מ, מתחיל לקרום עור וגידים.

BOOST השבוע: למדוד לראשונה את נעלי הריצה ממקצועיות הראשונות שלי, אלה עם הקצף של BOOST שגורם לך לריחוף ממש, ולהרגיש רעד ברגליים שכאילו כבר רוצות להתחיל לרוץ כבר.

נשמתי עמוק: רגע לפני תקופה של מחויבות והתמדה, כשאני צריכה מוטיבציה בשמיים. אני שואלת את עצמי לפחות 700 פעם ביום – למה את עושה את זה לעצמך?

findyourmore# – גיליתי שהרבה אנשים טובים ומוכשרים עומדים מאחורי המפעל הזה, והם יעשו הכל כדי שהוא יהיה מושלם.

תראו אותי! תמונה של התחלה: הקבוצה שלנו findyourmore_run4ran# רגע לפני שאנחנו הופכות לחיות ריצה.

הקבוצה של רעות ורן

*********

רוני כהן

אמרתי כן לאפשרות לפרוץ את הגבולות שלי

אני שונאת ספורט. אני שונאת בגדי ספורט. אני שונאת נעלי ספורט. אני שונאת קבוצות. אני שונאת קבוצות של בנות. (אני לא שונאת בנות). אני שונאת להתמיד. אני שונאת להתחייב. אני שונאת שגרה. פתאום אני שונאת הכל. במיוחד לרוץ.

נכון, אני רצה. לא רחוק מדי, לא הרבה מדי, לא מהר מדי, אבל אני רצה. לבד, כבר 4 שנים, 3 פעמים בשבוע, 5 ק”מ במקסימום, וכל פעם כשאני מסיימת ריצה אני משוכנעת שצריך לשים פוסטר שלי על איילון ולבקש ממני חתימה. אז מילא לרוץ, עם זה כבר השלמתי, אבל להתחייב לרוץ 10 קילומטר, באופן קבוע, עם קבוצת בנות וגבירתי המאמנת, בימים ושעות שלא אני קבעתי? שמישהו יזכיר לי רגע איך זה קרה?!

כועסת ומותשת, עוד לפני שבכלל התחלתי לרוץ, על הספה שלי, עם המחשב שלי והבעל שלי, אני נזכרת שאמרתי “כן”. אמרתי כן לאתגר, אמרתי כן לאפשרות להצליח, אמרתי כן לאפשרות לפרוץ את הגבולות הפיזיים שלי, אבל גם את המנטליים. אמרתי כן ל-10 ק”מ ולא ל-5 ק”מ, אמרתי כן לשינוי, אמרתי כן להזדמנות, אמרתי כן לחוויה. אמרתי כן, אני רוצה יותר ממה שיש לי עכשיו – אני רוצה לרוץ 10 ק”מ.

והנה הוא מגיע רגע האמת, 25 בנות בקבוצה שלי מתרגשות כאילו זה היום הראשון של כיתה א’. אני מביטה בהן ונזכרת במישהו שאמר לי פעם שנשים שונאות נשים. כל אחת ואחת מהנשים המדהימות בקבוצה שלי מנפצת את התיאוריה שלו. אני עומדת מולן ומספרת להן על עצמי, חותכת את הזרות בינינו במספריים עדינים. פתאום אני והן הופך ל”אנחנו”, מראות אחת של השנייה.

BOOST השבוע: בחיים לא חשבתי שאני אוכל להרגיש בנוח עם עצמי עם בגדי ספורט. adidas, הפתעתם!

נשמתי עמוק: הלו, זה חורף. איך נרוץ??? הלוואי אמן ויבוטלו מלא אימונים. סתם, די רוני די. את רוצה לרוץ!

findyourmore# – גם המחשבות שלי רצות. 100 נשים בוחרות לרוץ. רוצות לרוץ. מחליטות לרוץ. זה מסקרן אותי – למה הן עושות את זה? למה אני עושה את זה? בקרוב נדע.

תראו אותי! ניחוח של דילמה הרת גורל באוויר – נעלי בית VS ה-supernova glide של adidas.

להתראות בינתיים נעלי בית. ברוכות הבאות נעלי adidas

*******

ריי שגב

בא לי שנשים בכל המידות יתחילו לרוץ

“את הולכת לרוץ מרתון? בסוף לא תוכלי לדגמן למידות גדולות!”. זו הייתה התגובה הפופולרית ביותר השבוע להחלטה שלי להצטרף לנבחרת “רצות על הכל”. אל דאגה – לא ארוץ מרתון שלם. אם אצליח לרוץ בסוף הפרויקט 10 ק”מ, אגיד תודה. אבל התפיסה הזאת שאם אני דוגמנית פלאס סייז זה בטח אומר שאני עצלנית ולא עושה ספורט, מקוממת אותי, כלומר שאם אתחיל לרוץ אהפוך לבחורה רזה במין קסם כזה, שפתאום אהיה במידה 36.

אולי זאת הסיבה שכל כך חשוב היה לי להצטרף לפרויקט ולהצליח. בא לי שנשים בכל המידות יצאו להתאמן, יש משהו בלהזיע יחד שמרגיש לי חזק. בתור נשים לא מעודדים אותנו להתאמן יחד, גם בצבא רובנו לא נדרשות לעשות את זה. ויש כאן משהו כל כך מחזק ומעצים. היכולת להתחבר עם נשים שמתאמנות ולצאת לרוץ יחד לעיני העולם נראתה לי תמיד כל כך מרגיעה ונוסכת ביטחון ועם זאת רחוקה ובלתי מושגת, מפחידה. שייכת ל”כוסיות” – קבוצה נחשקת שמעולם לא הרגשתי משויכת אליה.

ההזדמנות הזאת שנפלה בחלקי להתחיל לרוץ פתאום באמצע החיים מרגשת ומפחידה אותי כאחד. אני די בכושר אבל אני בטוחה שיהיה קשה ושיהיו משברים בדרך. אבל אני סומכת על עצמי ועל הקבוצה שייווצר שם קסם וכוח נשי שיהפוך את הדבר הזה לחוויה משנה חיים. והלוואי שכולנו נשכח מהדיאטות, הקלוריות ושריפת השומנים ופשוט נהנה מעצמנו ומהדרך.

כשנפגשנו יחד בפעם הראשונה, כל 25 הנשים בקבוצה של המאמנת מיטל (Girls on fire בשבילכם), היה שם לגמרי את הקסם הזה, היכולת להתחבר עם נשים חדשות, כל אחת מרקע שונה ובגיל שונה, ולצאת לרוץ יחד לעיני העולם. האווירה הייתה כל כך מפתיעה, כל אחת מהנשים שהצטרפו לפרויקט הביעה הלך רוח דומה, כולן בגישה שההזדמנות הזאת שנפלה בחלקנו להתחיל לרוץ פתאום, מפחידה ככל שתהיה, הולכת לשנות לכולנו את החיים באיזושהי צורה. אני בטוחה שתיווצר בקבוצה אחווה שתהפוך אותנו לאחיות למסע חד פעמי ובלתי נשכח.

בעוד חודשיים נסתכל אחורה בגאווה על כל מה שהשגנו וכולם ידעו שנשים יכולות להיות ספורטיביות, פוטוגניות ומהממות בהמון צורות וצבעים. אז קדימה מוכנות?

BOOST השבוע: כשפגשתי את המאמנת שלי מיטל שושן, שסיפרה שהיא רצה 100 קילומטר רצוף! בטוח שהיא מסוגלת לאמן אותי לרוץ 10 קילומטרים.

נשמתי עמוק: כנראה מהלחץ או מהקור נתפסה לי הכתף באופן קיצוני שלא איפשר לי להזיז את כל היד והצוואר. סבל נוראי. אבל הרגשתי שזה ישתחרר לפני תחילת הפרויקט ולא טעיתי.

findyourmore# – אני גאה בעצמי על היציאה מאזור הנוחות, על התמודדות עם פחדים ומשקעים מהעבר, על יציאה למסע חדש ומרתק שאין לי מושג לאן הוא יקח אותי.

תראו אותי! אני, נעלי הריצה המושלמות שלי וטוסקה, שנייה לפני המבול באימון בוקר.

טוסקה כרגע מפנה את הגב, אבל היא עוד תרוץ אחריי

******* 

מורן מישל

רוץ, פורסט, רוץ: רגע אחרי הסופגניות, שנייה לפני הריצה, החיים שלי הם סרט

שבוע ההכנה לריצה לא יכול היה לתפוס אותי בזמן מאתגר יותר. חנוכה. נו, באמת. זה לא רק הסופגניות שאכלתי (ואכלתי), או הימים הארוכים עם הילדות בחופשת בית הספר, או הלילות הקרים. זה שבוע מטורף של עשיה, לוחות זמנים בלתי אפשריים ומשימות חדשות שנולדות משום מקום מדי יום. ככה יצא.

הנה, אני מכירה את הצליל שנוקש לו באחורי הראש “בשביל מה היית צריכה את זה? אין מצב שתצליחי, שוב את מותחת את הגבולות”. והוא מתקרב. ככל שהימים עוברים הצליל קרוב וברור יותר. ואז מצטרפים התירוצים – הקטנה חולה, האיש סדק צלע, יש פקקים, אכלתי כל כך הרבה סופגניות שבמילא כבר אין טעם. זה לא שאני לא אצליח, אני פשוט לא רוצה.

שטויות. הרי הגעתי לכאן כי אני מתגעגעת לריצה. אני רגועה יותר, מפוקסת יותר ויש לי יותר שעות ביום כשאני רצה. אז זה יהיה קצת יותר קשה הפעם, בכל זאת להתחיל לרוץ עם עוד 100 נשים שאני לא מכירה, ובדיוק בפתח החורף. אבל כל צעד שאעשה מרגע שאשרוך את נעלי הריצה הוא כבר נקודה לזכותי. אם חשבתי וביצעתי – כבר הצלחתי. וחוץ מזה, איך אמרה אמא של פורסט גאמפ: “החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה תקבל”. הנה, במחשבה אני כבר רצה.

כל החששות נשרו על האספלט כשהגעתי למפגש הראשון עם הקבוצה שלי, 25 נשים נרגשות, מלאות באנרגיה מרוממת וחולצות זוהרות, מאמן סופר מקצוען ומזג אוויר נהדר. לפני ששמתי לב רצנו. צעד, ועוד צעד, ונקודת המפגש נשארה מאחור וכולנו עם הפנים והרגליים קדימה. מכאן והלאה אנחנו ממריאות – רחוק וגבוה.

BOOST השבוע: כשהאיש שלי ראה אותי בפעם הראשונה בבגדי הריצה ועף עלי.

נשמתי עמוק: 1 תינוקת חולה, 4 לילות ללא שינה, 16 הנקות ביום. מתאגר כמעט כמו מירוץ של 10 קילומטרים.

findyourmore# – להיות מרוצה מהחיים זה עניין של החלטה. אני החלטתי לרוץ על החיים כבר מזמן.

תראו אותי! הדור הבא: עוד לא הולכת, וכבר רצה.

אמא שלי אלופה!

עוד מהבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

תצוגה מקדימה

אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת

מורן מישל לא סופר וומן הנטייה שלי לוותר לעצמי היא סוד די...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

10 מעלות לא יצליחו לכבות אותי

מורן מישל את אף פעם לא מסיימת כמו שהתחלת כבר 37 שנים שיום...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

על קו הזינוק לפני המירוץ

רוני כהן הפעם הראשונה שלי נוסעת על איילון ורואה אותו, את...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה