הבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

רצות על הכל

100 נשים, 10 שבועות ו-4 בלוגריות רצות. על הכל! רעות חוצה, מורן מישל, ריי שגב ורוני כהן הצטרפו לאתגר קבוצות הריצה לנשים בלבד של adidas וסלונה. בדרך הן מגלות לא מעט על המרוץ של החיים. Findyourmore#

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מדצמבר 2015

4 המופלאות של אתגר #findyourmore של adidas וסלונה, ואיתן 100 המשתתפות הנהדרות, הגיעו ליום לו התכוננו כבר 3 חודשים, ומה שעבר להן בראש היה – למה לא עשיתי את זה קודם? פוסט סיום הפרוייקט

29/02/2016

להיות משהו גדול יותר מכולנו | מירוץ סמסונג תל אביב | צילום: רונן טופלברג

רעות חוצה

העשר הראשון שלי

ביום חמישי שלפני מרתון סמסונג תל אביב הלכתי לישון ב-9 וחצי, אבל כמו שאתם מנחשים, לא ממש הצלחתי לישון. כשהשעון צלצל סוף סוף ב-5 וחצי לפנות בוקר, קמתי בנחישות. הבגדים שלי כבר היו מוכנים מערב לפני, בחוץ היה קר ושקט והבית עוד היה קצת חשוך.

אחרי כריך ריבה ואספרסו כפול לקח אותי בעלי לקרבת שער ההזנקה. ככל שהתקרבנו התחלתי לראות יותר ויותר אנשים. כשהגענו לחניון זה הפך לשטף עצום של אנשים – המולה, אינספור גזיבואים, אוהלים, מתחמים, כרוז קורא בקול הוראות – פסטיבל שלם. לא דמיינתי ככה את המרתון הראשון שלי.

במתחם ה-VIP של adidas חיכו לנו דוכני מזון משוגעים, איזורי מנוחה ומיטות מסאז’, אבל לפני שאני יכולה להרשות לעצמי להתפנק, יש לי 10 ק”מ לרוץ. ההזנקה נקבעה לשעה 7:50, המוני אנשים התקדמו לעבר שער ההזנקה, וכשהכרוז סיים לספור לאחור ולהזניק אותו בתרועת ניצחון, נחיל עצום של אנשים התחיל לרוץ. ההתרגשות היתה בשיאה.

הנשנושים הבריאים והטעימים ש- adidas והשף שאול בן אדרת הכינו לנו, חיכו לאחרי המירוץ | צילום: נירית וייס

לא אוכל לתאר את כל חוויותי משעה ורבע של ריצה, הן רבות מדי. החל מהמעודדים המצחיקים עם המגפון בצידי הדרך (“מי שיאכל המבורגר אחרי הריצה – לרוץ מהר יותר עכשיו”), בימות די ג’יי, רץ בתחפושת של סופרמן, רצה עם עגלה ובה תינוק אדיש, נכה שבליווי שני מתנדבים צעד צעדים של ניצחון לאורך המסלול לקול מחיאות הכפיים של כולנו, ועד לצמדי רצים של עיוור ורואה מחוברים בחבל. המירוץ גילה לי לא רק את רוח הספורט וההתמדה, אלא גם את היופי שבאנושות. אף אחד לא דחף, לא קילל, לא צעק, כולם שמחו וחייכו, כולם רצו.

לקראת הסוף נפרדנו, אני וחבורת הבנות שרצה איתי לאורך 8 ק”מ. נשארתי לבד, עם הרגליים הכבדות ושני הקילומטרים האחרונים. ‘עכשיו זה משחק של המוח’, הודעתי לעצמי, ובניגוד לכל התחזיות שלי לא התפתיתי לעצור או ללכת. כשהרגל שלי דרכה על משטח מדידת הזמן סמוך לשער הסיום חיוך עצום התפשט על פניי. עשיתי את זה. רצתי 10 ק”מ. השעות שאחרי היו מבולבלות, מלאות מחמאות ואיחולים, ארוחת בוקר מפנקת, מקלחת שהרווחתי ביושר ושינה מתוקה ומרגיעת שרירים. מירוץ 10 קילומטר ראשון ולא אחרון הסתיים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא “איך לא עשיתי את זה קודם?”

BOOST השבוע – יש בכלל שאלה? לסיים 10 ק”מ ריצה!

נשמתי עמוק – ב-200 מטרים האחרונים, כשהכרוז כבר מכריז על הסוף אבל לא הרגשתי אותו מגיע.

findyourmore#- לסיים את הריצה בריצה, בניגוד לכל התחזיות שלי, פשוט לא יכולתי להספיק לרוץ!

תראו אותי! עם מדליה אמיתית, לראשונה בחיי.

רעות חוצה עם המדליה (צילום עצמי)

רגע ההזנקה (מתוך אתר המרתון)

מורן מישל

ממשיכה לרוץ

זהו, אני אחרי. אחרי חצי מרתון, ובעיקר אחרי ההתרגשות, האתגר, הציפייה.

עכשיו אני בהצלחה, בהיי המטורף של תחושת היכולת, מסתכלת על מחשבות ה ׳מה לעזאזל חשבתי לעצמי?!׳ שהשארתי מאחור, קילומטר אחרי קילומטר.

מעבדת חוויה מטורפת, לא רק כי רצתי הכי הרבה שרצתי מימיי, אלא כי מלפני מאחורי ומצדדיי רצו אלפים, ובמשך כשעתיים ו-20 דקות סיפקו לי רגעים מרגשים.

בראשית המרוץ חלפנו על פני מתנדבי עמותת ׳אתגרים׳ שליוו רץ נכה וכל מי שעבר לידם הריע בקול ובמחיאות כפיים- להם ולו.

ילדי הגנים ובתי הספר שעודדו בצדי הדרכים והושיטו ידיים ל׳כיפים׳ מחזקים יותר מחטיף תמרים.

אישה אחת שרצה עם שלט על הגב שמבטיח לאמא שלה שהיא תמיד איתה.

רצי קבוצת ׳אפטר׳ שעד קו הסיום דחפו כסאות גלגלים של משתתפים, ואחד מהם במיוחד ששאל את הפרטנרית שלו כשהוא דוחף את כסאה אם היא רואה כבר את הכדור הפורח עם הנעל הגדולה עליו וזוכרת שזה הסימן שהיא עשתה את זה.

איש אחד, פריק של הדבר כנראה, שצעק כשקצת נחלשנו ׳איזה כיף להיות אנחנו׳, ובאמת היה כיף. אוסף של רגעים שהוכיחו שההפנינג של מרתון סמסונג תל אביב הוא הרבה יותר מתחרות ריצה.

אחד משטחי המנוחה (צילום: ליאור אביטן)

 

המנוחה שאחרי במתחם ה- vip של adidas | צילום: ליאור אביטן

 

מכירים את זה שאתם חוזרים מחו״ל ואמרתם לכולם שלא יבואו לקחת אתכם מנתב״ג כי במילא תגיעו הביתה תיק תק, אבל כשהדלתות בטרמינל נפתחות מקווים שאולי בכל זאת הם שם כי פתאום ה׳תיק תק׳ הזה נראה רחוק? אז כזה, רק בקו הסיום.

אחרי 21,100 מטר הגעתי לקו הסיום עם חיוך גדול ובכל זאת חיפשתי אותם בעיניים, כי מה הטעם בהישג שאין עם מי לחלוק?

כשהתרחקתי מההמון הסואן אל המתחם ה- vip המטורף של adidas חזרה הקליטה וגיליתי שחיכו לי הודעות מעודדות מהבוקר, בתיק בלוקר נח לו מהבוקר ממתק אהוב עטוף בפתק שאומר הכל, וגם בבית הבנתי שהם נהנו נורא בלעדיי אבל חיכו לראות אותי כמו שאני אותם.

ממחר אני כבר עם הפנים להמשך ובטוחה שאמשיך לרוץ, כי מה הטעם לעצור כשהגעת ליעד?

איזה כיף להיות אנחנו. איזה כיף!

BOOST השבוע – יום לפני המרוץ טלפון מסבתוש שביקשה לדעת באיזו שעה והיכן תוכל לעמוד בצד הדרך לראות אותי רצה. הכי ULTRA BOOST

נשמתי עמוק – בלילה שלפני המרוץ בקושי ישנתי. כשהשעון צלצל בדיוק סיימתי הנקה והחושך בחוץ מאוד לא קרץ לי. נשמתי עמוק מאוד כדי להזכיר לעצמי שאני הולכת למצוא את ה-more שלי, ושקצת מחסור בשינה לא יעצור אותי עכשיו.

findyourmore#- שבת בבוקר שלמחרת המרוץ, כל הגוף כאב לי והפתרון היחיד היה לצאת לריצת שחרור. לא האמנתי שזה אפשרי, אבל מסתבר שזה לא רק אפשרי אלא גם מועיל מאוד.

תראו אותי! על קו ה-21 ק”מ, עדיין מחייכת :)

מורן מישל רצה ומחייכת למצלמה (צילום: מתוך אתר המרתון)

רוני כהן

על קו הזינוק

24 שעות לפני המירוץ הוצפתי באיחולי הצלחה ושאלות בנוגע לרמת ההתרגשות שלי. באמת שלא התרגשתי. מבחינתי היה קשה באימונים ויהיה קל בקרב וחוץ מזה אני כבר רצתי 10 ק״מ יותר מפעם אחת, כך שאין באמת סיבה להתרגש.

ואז הגיע הבוקר. הבגדים חיכו לי מקופלים לצד המיטה ואני מיהרתי ללבוש אותם, כאילו זה היום הראשון של כיתה א׳. פתאום קלטתי שאין לי תמרים! שיט. לחץ. כבר 7:13 אני חייבת תמרים! רון קום. רון קם. רון אהובי מוכן, אני עוד לא. מזל שאני גרה מעל השוק! רצתי לדוכן התבלינים וזעקתי נואשות לתמרים. המוכר חש שזה זמן מושלם לפטפט: ״את רצה היום, נשמה? שיהיה בהצלחה! תמרים זה חשוב!״. הוא צודק! רון המעודד הצמוד שלי מחכה לי על האופנוע ואני מזנקת.

גם מי ששכחה את התמרים בבית יכולה להתפנק | צילום: ליאור אביטן

מגיעים לפארק הירקון, רון, אני, התמרים ואינסוף אנשים. אני בהלם, מתחילה להתרגש, היום הגדול שלי הגיע, רגע האמת כאן. אני צועדת לעבר קו הזינוק. רוני כהן, A33623, הולכת לרוץ היום פעם ראשונה במירוץ. זהו, יריית הזינוק נשמעת ואני רשמית מתרגשת.

בקילומטר הראשון מצטרפת אליי לריצה ילדה שמנמנה, קוראים לה גם רוני גם היא הייתה תמיד הכי גרועה בספורט. גם בה אף אחד לא בחר לקבוצה שלו, כי היא תכשיל את הקבוצה. בקילומטר השני היא כבר נערה כבדה שבשיעורי ספורט בתיכון הייתה מתחבאת ליד הברזייה כשכולן התחילו לרוץ ומצטרפת רק בסוף ומתנשמת בכבדות מזוייפת ואומרת שהיא לא יכולה. בקילומטר השלישי, היא מפריעה לי, אז אני נותנת לה כיף ועוקפת אותה, אנחנו כבר לא אותה אחת. היא חושבת שהיא לא יכולה לרוץ ואני כבר יודעת שאני כן.

אני רצה, משאירה הכל מאחור, מתמסרת לרגע, לחוויה, לבחירה שעשיתי, לשינוי ולהזדמנות וגם לחום הזה שבחר להגיע דווקא היום, לאנשים האלו שרצים מסביבי ולאלו שהגיעו לראות אותנו ״עושים את זה״, רצים.

וויטני יוסטון ומריה קרי שהיו אויבות גדולות ממש כמוני וכמו רוני שלא חשבה שתוכל לרוץ שרו:

״אף אחד לא יודע איזה ניסים אתה יכול להשיג כשאתה מאמין, אבל כשאתה מאמין, אתה תשיג…״

עשרה קילומטר מאחוריי, אמונה גדולה בתוכי וקיטשיות אין קץ שגרמה לנס שלי לקרות

Who knows what miracles

You can achieve

When you believe

Somehow you will

BOOST השבוע – איזה כיף! המירוץ הראשון שלי! אין כמו התנסויות חדשות!

נשמתי עמוק: כל השבוע חלמתי חלומות מזוויעים על איך ברגע האמת במירוץ אני לא מצליחה לרוץ, הרגליים לא מתפקדות, הגוף נתקע בבטון… מזל שזה היה רק חלום!

findyourmore#: המרתון הזה הוא הוכחה ניצחת לכך שכל אחד יכול לרוץ! צריך רק לרצות.

תראו אותי! קו הסיום! I did it !

ריי שגב

תמיד יש מישהו שדואג לך

מחלצת את עצמי מהמיטה אחרי מי יודע כמה שעות עילפון שנדרשו ממני בכדי לחזור להכרה אחרי החזרה הביתה ממרתון סמסונג תל אביב. אמנם רצתי רק 10 ק”מ ולא הרגשתי את הקושי במהלך הריצה (חוץ מהעובדה שמהרגע הראשון השלפוחית לחצה וכל המירוץ הייתי עסוקה בלהתאפק). אבל אני חושבת שכשחזרתי הביתה פתאום הבנתי שזהו, אני חוזרת לשגרה, החיים שלי יחזרו למסלולם מיום ראשון והגוף שלי ביקש לנוח ולהתפנק (מאד עוזר גם כשיש מישהו שמטפל בך).

הפרויקט הזה היה חוויה מחשמלת, אדירה, אמוציונלית, תובענית, מטורפת שהגיעה לפיק שלה באירוע מרהיב. אני בחורה שאוהבת שקט, זמן עם עצמי, בדרך כלל נמנעת מהתקהלויות והמון, מצפיפות אבל משהו באירוע הזה השאיר בי רושם עמוק. מהרגע שהגענו לתחנת הרכבת בהרצליה, בשעה 6:35 בבוקר, התחילו לזרום לעבר הרכבת עשרות אנשים, רובם לבושים ורוד. כשנכנסתי לרכבת כבר היו שם מאות ובתוך הרכבת לא היה מקום לעמוד. מדובר ביום שישי בבוקר חברים. בתחנת רכבת האוניברסיטה נוצר פקק של רבע שעה ביציאה ורק אז הבנתי באמת את גודל הדבר. 40,000 איש שנרשמו מראש, שילמו, נסעו לאסוף את ערכת המרתון, התארגנו, קמו מוקדם והגיעו כולם בבוקר יום שישי שלהם לתל אביב להזיע ביחד. קונספט מרגש ובלתי נשכח. בין כל ההמון זיהיתי את עדנה האהובה מהקבוצה שלי וכבר לא הייתי לבד, האנרגיות שהיו שם, וואוו. בזכות כל האנשים האלה הצלחתי לסיים את ה-10 ק”מ הראשונים בחיי ולהישאר בחיים.

פינוקים בחסות אדידס

פינוקי המרוץ

Boost השבוע - מתחם vip של adidas שהוקם בפארק היה סיום מושלם למירוץ הזה, מוסיקה, אוכל ושתייה, לחגוג יחד עם החברות את הניצחון שלנו. באמת שהיה שווה את הכל. אחר כך הלכתי הביתה להתעלף.

נשמתי עמוק - בסוף כל פרויקט גדול, תמיד יש איזו מין ריקנות, עצב כזה שמכרסם מבפנים, adidasוסלונה וקבוצת הבנות הלוהטות ומיטל המאמנת ומורן המפיקה וקרין מנהלת הקהילה וגם שאר הבלוגריות של הקבוצות האחרות, שהפכו לחלק כל כך משמעותי בחיים שלי בשלושת החודשים האלה, איך כל יעלם מחיי ברגע?

#findyourmore – adidas איפשרו לנו להמשיך להתאמן עם מיטל המאמנת הנדירה שלנו עוד חודש וחצי עד מירוץ הנשים.

תראו אותי! כמה רגעים אחרי קו הסיום, כשהלכתי לאסוף את התיק משמירת חפצים, עם מורן מפיקת הפרויקט המושלמת, באמת שאין לי מספיק מילים כדי להודות לבחורה העוצמתית, החכמה והרגישה הזאת שסחבה 100 נשים על הכתפיים שלה במשך 3 חודשים עם סבלנות בכמויות נדירות וחיוך תמידי על הפנים. אין ספק שזכינו.

מורן וריי מסכמות את הפעילות

ריי שגב לאדידס

עוד מהבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

תצוגה מקדימה

רגע לפני: מכאן והלאה אנחנו ממריאות

רעות חוצה מניחה את חרדות הגוף והתסביכים מאחור, ורצה...

תצוגה מקדימה

אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת

מורן מישל לא סופר וומן הנטייה שלי לוותר לעצמי היא סוד די...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

10 מעלות לא יצליחו לכבות אותי

מורן מישל את אף פעם לא מסיימת כמו שהתחלת כבר 37 שנים שיום...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה