הבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

רצות על הכל

100 נשים, 10 שבועות ו-4 בלוגריות רצות. על הכל! רעות חוצה, מורן מישל, ריי שגב ורוני כהן הצטרפו לאתגר קבוצות הריצה לנשים בלבד של adidas וסלונה. בדרך הן מגלות לא מעט על המרוץ של החיים. Findyourmore#

עדכונים:

פוסטים: 13

החל מדצמבר 2015

לרעות אמרו כל החיים שהיא לא מסוגלת, ולרוני תמיד היו תירוצים להפסיק. בשבוע 8 של אתגר findyourmore הבנות מגלות שיש להן יותר כוח ממה שהן חשבו, ולא רק ברגליים

07/02/2016

בנות girlsonfire היפות. צילום: סולאל פקיאל

רעות חוצה

בת 16 הייתי

השבוע נתקלתי במקרה בתמונה שלי מגיל 16. עודף משקל, גבות דקות מדי, גשר ומעט מאוד תקווה. נזכרתי בה, ברעות בת ה-16, שניסתה להבין איך היא אמורה להסתדר עם הקלפים הגרועים שהחיים חילקו לה. האם לנצח אני אחייך כשהיד מסתירה? האם לעולם אתבזה בתאי מדידה של חנויות בגדים שהן ממש לא החנויות שבה קונות כל החברות שלי, לשם למדתי אפילו לא לפזול או לקנות רק נעליים?

הסתכלתי על רעות בת ה-16, והלב שלי נחמץ. הבנתי שיעברו עוד לפחות עשר שנים עד שהיא תלמד לאהוב את עצמה, עד שהיא תבין איך לטפל בעצמה. הבנתי שלקחו לי עוד לפחות 10 שנים אחרי התמונה הזאת עד שהתחלתי להאמין בעצמי וביכולות שלי, עד ששכחתי את כל המשפטים שאמרו לי אנשים ונשים קטנים ואכזריים: “את שמנה עם פנים יפות”, “את אוכלת הרבה לחם נכון?”, ועוד שלל פניני חכמה של נשמות שחורות ועלובות.

בגיל 13 הדיאטנית שאמא שלי גררה אותי אליה, כתבה לי תפריט תפל וביקשה שאלך כל יום חצי שעה, כאילו שאני איזה זקנה בת 250. היום אני יודעת שלילדה השמנמנה בת ה-13 שהייתי היו צריכים להגיד לרוץ. לרוץ מהר, הרבה, רחוק. במשך שנים הגבילו אותי ואת המחשבה שלי, מורים לספורט, אנשי מקצוע לא אחראיים. אל תרוצי, תלכי. אז חברים, אתם מוזמנים להמשיך ללכת, אני מקווה שלא תשתעלו מדי באבק שאני משאירה אחריי.

BOOST השבוע: זכינו! אחרי עבודה קשה והרבה ציפייה, זכינו באתגר החודשי וממש בקרוב נקבל שוב פרסים מפנקים.

נשמתי עמוק: כשמכל עבר בעיר מביטים אליי השלטים שמבשרים על המירוץ המתקרב, ואני מבינה שהשנה אני לא הולכת להתעצבן מהפקקים אלא להביט עליהם ממסלול הריצה. מפחיד ומרגש.

findyourmore# - להתעורר בשבת בבוקר עם ציפייה דרוכה ואז לגלות שהגוף שלי מאותת לי, “יאללה חמודה, רצים?”

תראו אותי! מאכילה אבק את כל מי שאמרו לי שאני לא מסוגלת.

צילום: סולאל פקיאל

.

רוני כהן 

שינויים

אני חושבת שזה היה בדיוק לפני חצי שנה, בתקופת ההכנות לחתונה, כששקלתי האם גם אני כמו רוב בנות ישראל ארעב למוות לקראת חתונתי. אני זוכרת שאמרתי לרון, אז בעלי לעתיד, שכל הרומן הזה ביני לבין אוכל הוא פשוט לא פייר. אני באמת לא אוכלת הרבה. נכון, לפעמים אני חוטאת בביקור לילי במקרר, או בקינוח בארוחה משפחתית, אבל פיצות, פסטות, עוגות וכל שאר התענוגות באמת מחוץ לשגרה שלי.

בניגוד אליי רון מצא את המשוואה הלא פתורה שלי דווקא מאוד פשוטה:

רוני: “באמת שאני לא אוכלת הרבה!” + “איך אני לא יורדת במשקל?!?” =

רון: “את לא מוציאה מספיק אנרגיה – את צריכה לעשות עוד ספורט!”.

נו באמת. זה כבר מוגזם. גם ככה קשה לי. גם ככה אני עושה את הבלתי אפשרי. גם ככה אני יוצאת לרוץ 4 ק”מ 3 פעמים בשבוע. איך אפשר יותר? לזה לא הייתי מוכנה וגם לא ממש חשבתי שאני מסוגלת. יותר מזה, גם אם המחשבה על זה רצה לי בראש, החיים שלי היו נראים לי כל כך מלאי סבל וסיזיפיים.

והנה, בשבועות האחרונים הריצה כבשה את השגרה שלי, אני רצה 5 פעמים בשבוע ואפילו הקור, הגשם, הסופה, השיעול והנזלת, לא עוצרים אותי. כל מה שפעם היה משתק אותי ומהווה תירוץ לחודש הפסקה, הפך להיות עוד גורם שולי שיש בי את הכוח להתעלם ממנו.

מתברר שזו בסך הכל אני וזה בסך הכל בראש שלי. זו אני שהחלטתי שאני לא יכולה יותר ממה שאני כבר עושה וזו אני שמחליטה לאחרונה שאני כל יכולה, שעוד אימון ועוד קילומטר לא הרגו אף אחד. זו אני שחששתי לעשות שינוי מהפכני בחיי ולהפוך אולי בטעות להיות בחורה ספורטיבית, להגיד על עצמי “אני רצה”. אז הנה, אני אומרת את זה ועומדת מאחוריי זה: “קוראים לי רוני ואני רצה”. Oh Yeah!

BOOST השבוע: פתאום קלטתי שאני מתאמנת 5 פעמים בשבוע ושכל אימון הוא לפחות 8 קילומטר!

נשמתי עמוק: זה היה השבוע ההורמונלי בחיי. מצבי רוח משתנים, סערת רגשות ואיכשהו בכל זה הייתי צריכה לשלב את הריצות ולהתמסר אליהן. ועשיתי את זה! הבטיחו לי שזה אפילו יעזור.

findyourmore# - אני = מכלול הבחירות שלי. פתאום הקלישאה הזו הפכה להיות משוואה פשוטה וממשית, אם אני רצה ואוכלת בריא זו אך ורק בחירה שלי שבסופו של יום מגדירה אותי.

תראו אותי! אני רוני ואני רצה.

צילום: ליאור אביטן

.

ריי שגב

4 בבוקר! 4 מעלות!!

המרתון כבר ממש נראה באופק. בשבועות האחרונים כתבתי על הקשיים, הקור, השרירים התפוסים והאתגר שבהתמדה. כתבתי על המאמנת הקסומה שלנו ועל בנות הקבוצה הלוהטות שלא בכדי זכו לשם Girlsonfire. בקיצור כשכבר נראה שכיסיתי את כל הנושאים האפשריים, ארבע מבנות הקבוצה האהובות שלי הפתיעו והכניסו קצת פלפל לחיי. ביום שבת הן התעלו על כל המכשולים, התעוררו ב-4 בבוקר ו-4 מעלות! ונסעו להשתתף במירוץ בערבה. התמונות, החוויות והאנרגיות שהן הכניסו בקבוצה שווים עוד שבוע בפרויקט הזה ואפילו קצת הצטערתי שלא הצטרפתי אליהן. הנה מה שהיה להן לספר:

יעל: “ריצה במירוץ זו ריצה כיפית פי מיליון מריצה רגילה. האדרנלין, הביחד, הרצון לשבור שיא אישי ולרוץ הכל פשוט מנתק את המוח, והרגליים מתחילות לרוץ לבד. שלא נדבר על בנות האש המדהימות שהשתגעו יחד איתי, התמיכה והאהבה מדרבנת פי כמה ולמרות השרירים השורפים והתשישות הריצה הופכת לכיף אמיתי”.

רוז: “כמה ימים לפני המירוץ הייתי מאוד מאוד קרובה לבטל את ההשתתפות שלי. פתאום, ככל שהתקרב המועד, שכחתי מהסיבות שבגללן נרשמתי למירוץ ורצו לי במוח רק הסיבות למה אני חייבת לבטל. לקום לפנות בוקר ל-4 מעלות, קור כלבים, לרוץ בלי שינה, שעתיים וחצי נסיעה דרומה, מסוכן ובטוח יהיו לי בחילות. מה רע בריצה בים, הריצה הקבועה בשבת בבוקר? אבל לא! בסוף התעליתי על עצמי, הגעתי לשם, סיימתי את הריצה והדבר הראשון שעלה לי בראש זה איזה מזל ואיזה אושר שהגעתי לכאן ולא ביטלתי. זה שווה את זה ביג טיים! היה כל כך כיף עם הפרטנריות/חברות שלי מקבוצת adidas”.

ליאור: “חייבת לציין שעד יום לפני היו לי המון חששות וחשבתי לבטל. הייתי אחרי שבועיים של מחלה ובלי ספורט בכלל, וכבר חשבתי לעצמי שלא אהיה מסוגלת לרוץ ושהגוף חלש מדי. אבל שוב שמתי את המטרה מול העיניים והחלטתי שזהו – רצים ורצים בכיף.

היתה ריצה מהממת, נופים מהממים ושקט מיוחד שאין בעיר. היה משהו בשינוי הנוף מפארק הירקון והנמל שנתן רק עוד ועוד אנרגיה.

אז קמנו ב-4 חבורה של 4 בנות, ראינו את הזריחה שתינו קפה והתחלנו לרוץ – היה מהמם ואני כמעט בטוחה שללא הבנות והקבוצה לא הייתי נוסעת”.

BOOST השבוע: האירוע החמוד שארגנו לנו adidas הביא את כולנו בפעם הראשונה לאולם אחד יחד, אחרי האימון. היה מאד חזק לראות את כל הנשים ששורדות את התקופה הזאת יחד בהתמדה ונחישות.

נשמתי עמוק: האמת שהחורף הזה כבר ממש מוזמן לעזוב. כל כך בא לי לרוץ בלי להתעטף בכל השכבות האלה. הבנות שהתעוררו ב-4 בבוקר עם הכפור הזה ממש ראויות להערצה.

findyourmore# באימון של רביעי האחרון הרגשתי שהתקדמתי מאד. זה היה מהאימונים האלה שממש מזרימים אנרגיות מדהימות למערכת.

תראו אותי! רוז, ליאור, סתיו ויעל. מעריצה אתכן!

adidas_blog8_ray

.

מורן מישל

קצת קשה אז נשברים?

השבוע הייתה עליית מדרגה. זה התחיל בטמפרטורות שצנחו מערב לערב, המשיך במחסור טראגי בשעות שינה תודות ליונקת שלי, והגיע לקרשנדו במפגש עם ג’ק.
מי שלא פגש את ג’ק לא יודע קושי מהו.

באחד מן הערבים הקפואים התכנסנו תחת קורת גג אצטדיון המושבה, עטופות בשכבות על גבי שכבות, לצורך מה שהתברר כאימון הכי קשה שהיה לנו אי פעם. לפחות עד אז.

בראשית הדרך הבטיחו לנו עלייה בדרגות הקושי, אבל השבוע העלייה הזו נדמתה יותר כהמראה. פתאום, אחרי 6 שבועות של ריצות קלילות יחסית ותרגילי חיזוק פשוטים לביצוע, סרגל המאמצים רשם עליות חדות. הריצות קשות יותר גם כשהן קצרות, תרגילי הכוח קשים יותר ומעל כולם – ג’ק. ג’ק המקפץ. תרגיל תמים למראה, אך חודר עמוק.

בעודנו מקפצות ורצות, רצות וסומכות, סומכות וקמות וחוזר חלילה, הרגשתי איך כל ישותי מתנגדת לקושי הזה. מה עשיתי רע ולמי? בסך הכל רציתי לצאת לרוץ, לחזור עם חיוך על הפנים ולכתוב לחבר’ה שהנה, עשיתי זאת – תקתקתי 10 ק”מ.

כשרצתי בעבר פשוט רצתי. לא עשיתי כמעט בכלל תרגילי חיזוק, מדי פעם עשיתי את עצמי עושה מתיחות וגמעתי את המרחקים בהנאה. אלא שאחרי כמה חודשים התחילו כאבי הגב, וככל שהתעלמתי מהם כך הם החמירו. הפעם כלום לא כואב. קשה כן, אבל לא כואב.

בתום האימון השלישי בסדרת האימונים האינטנסיביים, הבחנתי שאפילו שהאימון קשה יותר הגוף מתנגד פחות. אבל בראש אני עדיין מלא טרוניות. בראש אני מתנגדת לקושי שהגוף בעצמו כבר ממש לא מתרגש ממנו. לזה מתכוונים כשאומרים שהכל בראש?

אולי זה משום שאנחנו מקשרים בין קשה ורע, אולי כי התחנכנו על מהר ובקלות, אולי כי באזור הנוחות שום דבר לא קשה, ואז מה אם שום דבר של ממש גם לא קורה שם? נפל לי האסימון – זה המוח שמתנגד לקושי הרבה יותר מהגוף. אז יש לי חדשות בשבילך, אדון מוח – אחרי 5 לידות בלי אפידורל אתה לא תבהיל אותי עם קצת שרירים תפוסים ברגליים. לא נוח לך? לא משלמים לך בשביל לרוץ – אתה תתחיל לייצר מחשבות פרודוקטיביות ותשאיר את הקושי לי. ועכשיו שקט. רצים.

BOOST השבוע: בריצת שישי עם חברה מהקבוצה תכננו 10-12 ק”מ. בחירה בשביל ירוק יותר כדי לרענן את הדרך חזרה הובילה אותנו לאיבוד, ולמסלול שהסתכם ב – 15.5 ק”מ ריצה. זה שיא אישי חדש עבורי, וההרגשה הייתה פשוט נפלאה.

נשמתי עמוק: ג’אמפינג ג’ק. ג’ק המקפץ. ג’ק המנטץ. ג’ק המשפץ. נזקקתי להרבה מאוד אוויר כדי לאמץ לחיקי את הג’ק הזה.

findyourmore# - בעקבות ריצת שישי נזכרתי במשהו שחשבתי עליו בעבר כשרצתי ריצות ארוכות – מי שלא מפחד ללכת לאיבוד מגיע רחוק יותר.

תראו אותי! לא מפחדת ללכת לאיבוד, בעיקר כשאני מצוידת היטב.

צילום: נתן יעקובוביץ'

 

עוד מהבלוג של נבחרת הרצות של סלונה

תצוגה מקדימה

רגע לפני: מכאן והלאה אנחנו ממריאות

רעות חוצה מניחה את חרדות הגוף והתסביכים מאחור, ורצה...

תצוגה מקדימה

אחת בשביל כולן, כולן בשביל אחת

מורן מישל לא סופר וומן הנטייה שלי לוותר לעצמי היא סוד די...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

10 מעלות לא יצליחו לכבות אותי

מורן מישל את אף פעם לא מסיימת כמו שהתחלת כבר 37 שנים שיום...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה