רצח בבית האדום, אלון חילו

רומן המבוסס על ארוע רצח הסופרים העבריים ביפו במאורעות תאפ"א. שלושה מספרים שהיו בזמן הארוע מספרים לנו את הסיפור, כל אחת מנקודת מבטה.

רצח בבית האדום

רצח בבית האדום, אלון חילו

ידיעות ספרים, ספרי חמד 2018

ברנר, מחלוצי הספרות העברית, סופר שמרבית היצירות הספרותיות נשענות על ספריו וסגנונו. בתקופת לימודי באוניברסיטה למדתי את יצירתו מסביב לנקודה ,שכול וכישלון היתה יצירה שדובר בה רבות. מעבר להזכרת יצירותיו רצח ברנר זכה לכותרות. עד היום הרצח עלום ביותר. (למרות שלדעתי אם מפשטים את האירוע הוא מאוד ברור ).

הספר "רצח בבית האדום" אינו ספר מתח למרות כותרתו, זהו ספר הכתוב בסגנון רשומון על רצח ברנר וחבריו במאורעות תרפ"א. שלושה מספרים מתארים את האירועים. הראשון הוא הסופר לואידור שמתאר את האירועים מערב שבת 29.5.1921 עד ליום הרצח בבוקר. תיאוריו מאוד מפורטים ומתמקדים בעיקר באהבתו לנער הערבי, עבד אלווהאב שנרצח. התיאורים הם מנקודת המבט שלו תוך כדי סיפור ההיסטוריה של הבית האדום ואנשיו. לואידור הוא הנרצח אפוף המסתורין ,גופתו חוללה ולמחרת היום נעלמה.

המספר השני הוא מוראד, הגנן הערבי המספר את סיפורו לנכדו.הוא מתאר את יושבי הבית החדשים כאנשים שאינם נעימים, אפילו מתנשאים. הוא "המציצן של השכונה". יודע היכן כל אחד היה ובעיקר עוקב אחר מעשי האהבים של ברנר ולואידור, ולאחר מכן של לואידור  והנער עבד אלווהאב.  טוען שהוא זוכר כל פרט ופרט למרות שעברו 40 שנה. מתאר את אירוע הלווייתו של הנער ואת התפרצות הנקם.

המספרת השלישית היא רנין, אחותו של עבד אלווהאב, היא מספרת בשני קולות כזקנה וילדה בת שבע את אירועי העבר ובעיקר את אהבתה העזה לאחיה והניכור של הוריה. את יחס הבריטים לתושבים ואת השוטרים הערבים.

זהו רשומון שאינו רשומון, שכן חלק מהאירועים בין סיפורי הדמויות חופפים. הרשומון היחיד הוא הגנן שמתאר את הנער כלוקה בשכלו. יש ברקע אולי ניסיון להבין את הרצח ומדוע סרבו יושבי הבית להתפנות.

הספר כתוב  באופן קריא, בעברית נהדרת, לפעמים לא מתאימה לדמויות. לא נראה לי שרנין הילדה מדברת בשפה גבוהה, גם אם עברו שנים, שפתה אינה עברית היא לא למדה בבית ספר וקשה לי להאמין שהיא דיברה כך. :"במקום זאת נמלטתי משם", "המתינו לי כולם בציפייה" היא צעירה כדי לדבר כך וגם זו אינה שפתה . "היא רק יודעת שמחר, לאחר קבורתו ,תיבלע במעיה של מנהרה ארוכה וחשוכה.."

 דמויותיהם של לואידור והגנן לא היו לי אמינות, הן אפילו היו דמויות שטוחות ללא עומק. שתי הדמויות עסוקות כמעט לרוב באהבת הגברים, התיאורים מאוד הרגיזו אותי, (אין לי בעיה בתיאורי קיום יחסים הומואים או לסביים, להפך אני שמחה שיש אותם בספרות) אבל הכמות היתה מוגזמת, העיסוק בזה היה לי לא אמין. ומעל לכל תאורו של ברנר נראה לי כמו הקזת דם .תיאור דמותו של ברנר בספר ממש כאבה לי. לא שאינו אנושי, אפילו מאוד לא נחמד, אבל עד כדי תיאורו כאדם מכוער ,לא נקי, לא נעים, בעל ריח ועוד מיצי גוף שונים ועד לאהבת הבשרים ותשוקותיו לגברים. זה לא ברנר שלי.

לסופר יש חירות אומנותית ויצירתית וטוב שכך, זו מטרת האומנות, אך לדעתי כאן הסופר לקח  את הפרובוקציה קדימה והביאה למרכז. אומנם הוא מצהיר שזה אינו רומן היסטורי ואין קשר לדמויות, זהו רומן המבוסס על חומרים היסטוריים. האומנם? לדעתי לא. ולמה לקח תיאורים לא הכי נעימים מספוריו של ברנר והכניס אותם כאילו ברנר אמר אותם על עצמו. זה עיוות וסילוף.

רחל פארן
אני חלי פארן, אמא לשני ילדים בוגרים מאוד, אוהבת בעיקר כל מה שקשור לספרים וגם לשאר האומנויות. עוד עלי מוזמנים לקרוא כאן rachelfaran.co.il