הבלוג של שחר בן-פורת

רגשות, זה כל הסיפור

מתקשר את טוהר (www.tohar.co.il), מנחה סדנאות חופש להרגיש ועיתונאי. מחבר הספר "המדריך למרגיש המתחיל או מה לעזאזל עושים עם כל הרגשות הללו?"

עדכונים:

פוסטים: 127

החל מאפריל 2012

הרבה מים ומעט כסף מפרידים ביני לבין סבא שלי והמשפחה בקובה. שלושה ימים אחרי שחזרתי ארצה מביקור משפחתי נוסף והלב לא מפסיק להתגעגע

23/12/2013

שלושה ימים עברו מאז שנחתנו בחזרה בארץ. כבר הסתגלתי למראות של הבית, של אהובי ושל החברים, אני חוזר אט אט לעבודה ומתחיל לטפל בדברים שהצטברו בזמן שלא הייתי כאן. אבל הלב שלי, בחלקו, נותר אי שם בקובה.

ים של געגוע, אלו המילים שעברו בתוכי כשהתחבטתי הבוקר מה לכתוב אחרי הביקור הזה. לא היה לי שום דבר מוחשי בראש אז שאלתי את עצמי מה אני מרגיש, והמילים הללו הדהדו עם דמעות שהציפו את העיניים. לא ים של געגוע, אוקיינוס, חשבתי לעצמי. האוקיינוס האטלנטי מפריד ביני לבין סבא שלי, כמו גם מציאות כלכלית שלא מאפשרת לנו להתראות בתדירות גבוהה במיוחד, והבדלי שפה. וזה משאיר אותי מתגעגע.

זה היה הביקור השלישי שלי בקובה בשלוש השנים האחרונות. בפעם הראשונה נסעתי עם אימא שלי כדי להכיר את השורשים שלה שהם גם השורשים שלי. הופתעתי עד כמה עמוק נכנסו ללב שלי האנשים שפגשתי. סבא שלי כמובן וגם בנות דודות של אימא שלי, דודים שלי ועוד קרובי משפחה שמעולם לא פגשתי. בביקור השני, שהתקיים מוקדם יותר השנה, ההרגשה של הבית רק העמיקה. בפעם השלישית כבר הכרתי את הנופים, ידעתי את הדרכים וזכרתי את הטעמים. רק האהבה העמיקה עוד יותר אל תוך הלב.

בכל פעם אני חוזר בהלם מחודש. היקף שלו אמנם מצטמצם מביקור לביקור; בפעם הראשונה שכבתי בבית בימים לאחר מכן עם לב מרוסק מרוב כאב. בפעם השניה כאב פחות. בפעם הזו נותר עצב שקט על המציאות הבלתי אפשרית בה הם חיים. מציאות בה יש – לשם שינוי – גבינה צהובה וחמאה בחנויות, אבל אין להשיג מלח. מציאות בה השכר הממוצע במשק עומד על 330 פזות, אבל מחיר עגבניה עומד על 5 פזות ומחיר שכ”ד בעיר בה המשפחה שלי גרה עולה 500 פזות. דמיינו ששכר דירה ממוצע בשדרות היה עולה 13,000 שקלים ותבינו את הפרופורציות.

ובתוך כל זה גרה המשפחה שלי, שהם לא יהודים אז הם לא יכולים לעלות ארצה, והניסיונות שלהם לעזוב לארה”ב עלו בתוהו. אנשים מקסימים, לא קלים לפעמים, שמנסים לשרוד בתוך זה. כשאני מגיע לקובה אני מתפעל מהנופים, קונה קצת מזכרות, מתענג על המאכלים, מצלם ללא הרף. אבל הלב שלי בעיקר נקרע, בין אהבה והרגשה של בית לבין כאב, עצב וחוסר אונים אל מול המציאות בה הם חיים.

כן, אנחנו עוזרים: שולחים חבילות עם מוצרים וקצת כסף, וכל ביקור מלווה במזוודות מלאות בבגדים, מוצרים ועוד כסף שיעזור להם. אבל זה לא משנה מהותית את המציאות שלהם, שלי.

אני לא יודע מתי אני אחזור לקובה פעם נוספת. בהתחשב במחירים של כרטיסי הטיסה, זה נראה יותר דמיוני מאשר מעשי. וסבא שלי בן 84 עוד מעט, בריא יחסית לגילו, ובכל זאת, אי אפשר לדעת כמה זמן עוד נותר. בכל פעם שאני נוסע, אני יודע שזו יכולה להיות הפעם האחרונה. למרבה השמחה, כבר היו שלוש כאלה. למרבה העצב, איני יודע אם תהיה פעם נוספת.

עוד מהבלוג של שחר בן-פורת

תצוגה מקדימה

זה לא הגנים, זה התת מודע

הדיוק של החיים יכול להיות מסתורי לפעמים אך בפעמים רבות אחרות הוא מדהים. כך קרה לי בריאיון עם ד"ר ברוס ליפטון, ביולוג וסופר, מחבר הספר "הביולוגיה של האמונה" (הוצאת פראג), כאשר הוא נתן כדוגמא את הגנים המחוללים סרטן שד והדגים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מאיה מיכאלי: האומץ לשאול שאלות

ברגעים בהם פינטזנו מה יקרה כאשר היא תבריא, ידענו שהמסר של מאיה יכול לחצות גבולות ועולמות. הדרך בה בחרה להתמודד עם מחלת הסרטן - ללא טיפולים רפואיים, בהתבסס על עבודה רגשית, תזונה, נשימות והרבה הילינג - היא כל כך ייחודית...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מריחואנה רפואית: לעשן למען חיים טובים יותר

לפני מספר שנים נסעתי לאמסטרדם, לאירועי ה- Cannabis Cup השנתיים, בהם מתאספים מיטב המגדלים והספקים של מריחואנה באמסטרדם להציג את תוצרתם ולהתחרות על הזנים הטובים ביותר. כאשר הגעתי...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה