הבבושקה שלי….

סיפור של געגוע. געגוע לבבושקה, געגוע לסבתא, געגוע למולדת ולמשפחה, וסיפור של מסע שכולו געגוע, וכולו בבושקה.

הפעם אני רוצה לכתוב על הבבושקה הראשונה שפגשתי. בובת העץ הקסומה והמצוירת הזו, שמכילה עוד אחת בתוכה, ועוד אחת ועוד אחת…ריח מיוחד של ארצות רחוקות, חריקה קלה בפתיחה ובסגירה, ניסיון להתאים את הציור, והקטנה האחרונה שלא נפתחת כלל.

IMG_20180305_174338_1024x768

כבר בפתיח, אני יודעת שיקום מישהו ויגיד לי, ובדרך כלל בקצת תוקף או תקיפות, שבכלל צריך להגיד "מטריושקה" ולא "בבושקה", כי ככה אומרים העולים מ"ברית המועצות לשעבר", והם בטח גם צודקים. אבל אני רוצה לספר על הבבושקה שלי, שהביאה סבתא שלי, שעלתה מרוסיה, עוד לפני שהיתה "ברית המועצות" , והביאה את הבבושקה, עוד לפני שהיתה "לשעבר". אני יודעת, זה היה משפט מסובך, אבל מבחינה כרונולוגית, נכון ומדויק. וכדרכי, אבאר הכל לאט לאט, אבל ככה סבתא שלי, שהיא בעצם בבושקה, אבל קראנו לה סבתא בעברית, והיא וסבא מאוד הקפידו על דיבור עברית בפנינו הנכדים, מתוך עיקרון,  קראה לה, וככה אני קוראת לה-בבושקה.

New Doc 2018-03-06_1024x791

סבתי, דובה,  עלתה מרוסיה כעלמה צעירה במסגרת מה שמכונה "העלייה השלישית", ולאחר זמן מה בארץ, נישאה לסבא פנחס, איש "העלייה השנייה", אלמן עם ילד בנהלל, שנמנה על מייסדיה, וילדה לו ארבעה ילדים. בכור ילדיה היה אבי. סבתא אהבה לספר, ואחד הסיפורים שחזרה עליו שוב ושוב. היה שכאשר עמדה להינשא לסבא, הוא אמר לה שלא בטוח שיהיה לו מספיק כסף בכדי לתת לה לקנות בול בשביל לשלוח איגרת לרוסיה, למשפחתה שנשארה מאחור, אבל הוא מבטיח לה שאוכל יהיה בשפע, מתנובת המשק. סבא וסבתא עבדו קשה במשק, בדרך כלל כשחיפשתי אותם, הם היו ב"חצר". סבתא רכונה על שרפרף על יד פרה חולבת, סבא מפזר אוכל למטילות בלול.

סבתא תמיד דיברה בגעגוע על משפחתה שנשארה ברוסיה, מראה לי את תמונת אחיותיה התלויה על הקיר, על יד תעודות ה"קרן הקיימת", שהיו מבחינתם כמו תמונות רבנים אצל יהודים אדוקים. משפחתה נשארה הרחק מעבר ל"מסך הברזל" והם חסרו לה מאוד.  עם חלוף השנים, הצליחה סבתא לא רק לרכוש כסף לבול, אלא גם לכרטיס טיסה, והחליטה לבקר את בני משפחתה במולדת הרחוקה. (בשנת 1965) כיום, אנו עולים יורדים ממטוסים ומגיעים לקצווי ארץ בקלות, אז, היה זה אירוע יוצא דופן ונדיר. את ההכנות  לטיסה, את התכנסות כל המשפחה בכדי להיפרד ממנה בשדה התעופה, אני זוכרת. כל כך חגיגי היה האירוע, שקנו לי שמלה חדשה לכבודו. את מה שמחסיר הזיכרון, אפשר לראות בסרט שצילם דודי אריה ז"ל במצלמת 8 מ"מ (נושא שראוי לפוסט בפני עצמו). כך רואים את כל המשפחה בשדה התעופה, בנים ובנות, חתנים וכלות, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות עומדים במיטב בגדיהם על המרפסת הפתוחה שעל גג הטרמינל הישן בשדה התעופה בלוד (כך קראו לו אז) ומנופפים לסבתא שפוסעת לעבר המטוס. סבתא שלא יכלה להסתיר את התרגשותה הרבה.

IMG_20180305_174121_1024x768

אינני זוכרת כמה זמן ארך המסע, ואיך חזרה, אבל כאשר שבה התכנסה כל המשפחה בפינת האוכל הקטנה והרחבה ההיא בביתם. סבתא הביאה מעט מתנות, והרבה סיפורים. אז פגשתי את הבבושקה הראשונה בחיי, והיא היתה יפייפיה וקסומה, מן פטנט מיוחד כזה, של בובה בתוך בובה בתוך בובה. עד היום, נשאר לבבושקות משהו קסום בעיניי. אני מבינה היום, שנשאר בי רישומו של המסע המיוחד ההוא.   התרשמתי כשסיפרה כשחזרה לטיסה הביתה רק עם שמלה דקה לגופה, למרות שהיה קר, כי השאירה לאחיותיה את כל מה שהביאה עמה, שכן כלכלת המשטר הקומוניסטי הפכה אותם לנזקקים וחסרי כל.  חווית המסע והרשמים גרמו לה להחלטה לנסוע שוב, הפעם בלווית סבא, כדי שיפגוש את משפחתה, וכדי להביא להם כמה שיותר בגדים וציוד. היא החלה לאסוף ולאגור מזוודות של ציוד שניתן לקחת. חלק גדול מהדברים היה תרומות של קרובי משפחה מאמריקה, שמעולם לא הכרתי, מה שמכונה "קרויבים". תוכניותיה לא עלו בקנה אחד עם המציאות הפוליטית. מלחמת ששת הימים, שפרצה ב 1967 גרמה לניתוק מוחלט של היחסים בין ברית המועצות לישראל, וחלום הנסיעה נשאר חלום רחוק. המזוודות נשארו ארוזות בתקוה. כמה חודשים לאחר מלחמת יום כיפור, בשבת חורפית אחת, על שולחן ארוחת הצהריים ברור היה שהמסע התרחק עוד יותר, והוחלט לפרק את המזוודות. אני זוכרת התרגשות משפחתית עם ריח חזק של נפתלין והרבה בגדים מכל מיני אופנות. בכל "ליל סדר" היינו משאירים כיסא ריק על יד השולחן הגדול, בהרבה כוונה לכבוד יהודי ברית המועצות. כאשר הגיע גל העלייה הגדול, ובו גם קרובי משפחה, סבתא כבר לא היתה בן החיים.

11048743_898734716832279_3816830805709365279_n_1024x768

אהבתי לבבושקות, שהבנתי את עומק שורשיה רק עכשיו, באה לידי ביטוי בבדים שאני תופרת איתם. אין בד עם הדפס בבושקה שלא קניתי. הן תמיד משמחות ומרגשות, ואין ילדה שעומדת בפניהן. גם את הסטודיו שלי מקשטות מספר בבושקות שקניתי מעולים חדשים, שפרשו את מרכולתם ברחובות תל אביב.

לאחרונה, ביקרנו ביקור מהיר וקליל בבירה מזרח אירופאית. מראש, לא תכננו להביא דברים הביתה, יצאנו עם שתי מזוודות קטנטנות, ועל גבול המשקל המותר.

כשאני נוסעת, אני מאוד אוהבת להסתובב בשווקים, ובחנויות מזכרות לתיירים. לא ראיתי הרבה דברים מרגשים. מה שכן ראיתי, היה הרבה בבושקות,  אחיות ובנות דודות של הבבושקה ההיא. אז לא הבאתי איתי מזכרות מוחשיות, אבל הבאתי את הזיכרון של המסע ההוא  אל מעבר למסך הברזל של סבתא שלי, ותמונות של בבושקות.

IMG-20180223-WA0019_733x1024

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.