הבלוג של אלי דניאל

גברים ואבות

עדכונים:

פוסטים: 23

החל מספטמבר 2011

יום מניעת האובדנות יערך בכנסת ב 6/12/2011. הכנסת ומשרד הרווחה באחריות השר כחלון מתעלמים לחלוטין מהקליינטים הכי משמעותיים בנושא, האבות הגרושים והפרודים. בארץ 400 מתאבדים בשנה, מתוכם כמחצית (150-200) הם אבות גרושים, והרבה מקרים נוספים בכלל לא נרשמים כהתאבדות. ההתאבדות משפיעה גם על הילדים הנותרים יתומים, והיו מקרי התאבדות ילדים בעקבות התאבדות האב ולהיפך. רבים מהמתאבדים הגברים עושים זאת בתאי המעצר של המשטרה, או השב”ס, או כאשר שוטרים באים לעצור אותם, ויש גם שוטרים שבעצמם מתאבדים כאשר נשותיהם פותחות במסע הצלב הנקרא תביעת גירושין ותלונות אלימות במשפחה (אלמ”ב). עלילות דם נגד גברים, אלימות קשה ואכזרית מצד נשים נקמניות, שופטות, פקידות סעד ושוטרים גורמים ליותר מקרי מוות ופגיעות בריאותיות נפשיות ופיזיות בקרב גברים, מאשר התקפי לב, סרטן או אובדן חיים בשל הגנה על המולדת.

18/11/2011

הגברים בישראל חיים בסכנה פן יפלו קורבן על מזבח הפמיניזם בידי הג’יהאד הפמיניסטי, כלשונה של ח”כ יוליה שמאלוב ברקוביץ’.  כל גבר בישראל נתון לחשש שמא תלונתו על התעללות שחווה תוצא ללעג פומבי במקרה הטוב, או תכניס דווקא אותו, הקרבן, מאחורי הסורגים.  ארגוני הנשים לקחו לעצמן בלעדיות על תפקיד כי ה”קורבן” בחברה הישראלית.  הגברים שנופלים בדרך הם עוד מהמורה קלה בדרך אל הניצחון הפמיניסטי על ההגמוניה הגברית.

חוק האלמ”ב מחסל גברים קטלני

יוצא שחוק האלימות במשפחה (אלמ”ב) אשר אמור להגן על נשים מ”רצח” ע”י גברים, הוא האחראי העיקרי ל 150 עד 200 התאבדויות של גברים גרושים.  מנגד כמה נשים באמת נרצחות?   הממוצע השנתי של רצח נשים ע”י בני זוגן הוא 13 נשים בשנה.  בשנת 2001 נרצחו 13 נשים, ב 2003 נרצחו 19 נשים, ב 2009 נרצחו 6 נשים ובשנת 2010 נרצחו 18 נשים.  המשטרה איננה מביאה נתונים על רצח גברים ע”י נשותיהם, בעצמן או בהזמנת חיסול, למרות שתועדו מקרים בשכיחות דומה לזו אצל הגברים.  המשטרה גם איננה מפלחת רצח נשים על פי מגזרים, כאשר ידוע שבמגזר המוסלמי קיימת תופעת רצח על כבוד המשפחה, אשר המדינה מעדיפה לטאטא מתחת לשולחן.  מבדיקה שנעשתה, היחס בין רצח במגזר ורצח באוכלוסיה היהודית הוא 73% ערבים לעומת 27% יהודים (כלומר הממוצע הוא בין 9-10 נשים ערביות שנרצחות ל 3 או 4 נשים יהודיות.  גם בין נשים יהודיות שנרצחות קיים שיעור גבוה של רצח באוכלוסיה ממוצא רוסי או אתיופי, לעומת יהודים ילידי הארץ, וניתן להניח שמדובר ביחס של 50%-50%, כך שמספר רציחות נשים יהודיות ע”י גברים יהודיים הוא פחות ממספר האצבעות בכף יד.  ב 92% מהמעצרים בין בני זוג, המתלוננת היא אישה, והסיבה לכך היא סירוב תחנות משטרה לרשום תלונות של גברים, או מעצר של הגבר כאשר הוא בעצמו המתלונן. אם כך, האלמ”ב אולי מגן על 5 נשים אבל קוטל לפחות 150 גברים.

כל העשייה השיפוטית בתחום האלמ”ב, ובתי המשפט למשפחה, נעשית בדלתיים סגורות, ובתחנות המשטרה, מה שמחסן ופוטר שופטים, שוטרים ופקידות סעד מביקורת ציבורית, והגנה אוטומטית, אינסטינקטיבית על כל “מתלוננת” גם אם ברור לכל כי ברובן המכריע מדובר במעלילות חסרות מצפון, יושר ותום לב המונעות מנקמה או בצע כסף.

בדיקת כתבות עיתונאיות ומבזקים בשבע השנים האחרונות מגלה קשר הדוק בין תלונות השווא הכוזבות שבנות זוג מעלילות על גברים, וברוב המקרים, ללא בדל של ראייה חיצונית או סיוע ראייתי, וכל חרצובות הגיהינום נפתחות על אותם גברים, לרבות סילוק מהבית, ניתוק מהילדים, הליכים פליליים, אובדן עבודה, תשלומים לעוה”ד, וממטר של תביעות בדיני אישות.  יש קשר הדוק בין ההתעללות הממסדית של פקידות הסעד לסדרי דין, אשר ממונות לגברים כקצינות מבחן פרטיות, והגבר נדרש להתחנן ולהתפרס בפניהן על מנת שיעשו איתו חסד, ויאפשרו לו לפגוש את הילדים.  פקידות הסעד סדיסטיות, מוטות לטובת נשים ואף משסות את הנשים לייצר תלונות שווא כדי לזכות בילדים, במזונות שערורייתיים והשתלטות על כל הרכוש.

לקורבנות האלמ”ב אין תקווה.  אילו ניתן היה לעזור להם ולעודדם לחכות ש”האמת תצא לאור” אולי היה מקום לקבוצות עידוד.  אולם לנפגעי תלונות כזב, וההתעללות הנשית, בין אם נפשית, בין אם פיזית, מילולית או כלכלית, אין סיכוי להשיב, לנצח בתלונה שכנגד, בשל הסגידה המערכתית כלפי כול מי שמגישה תלונת אלמ”ב ללא בירורים או בדיקות כלשהן.  אפילו גנבת זרע נחשבת ל”בת משפחה” לצורך תלונת אלמ”ב.  הראשון שהעז לפצות פה הוא השופט שלי טימן, אשר התריע כי שלילת חרות תוך הרס חיים של חפים מפשע וכליאתם על לא עוול בכפם תוביל לאסון, עד שאסון האלמ”ב לא יפגע בכל בית במדינת ישראל, לרבות ביתן של הפמיניסטיות עצמן, לא ניתן יהיה למנוע מחצית מההתאבדויות בארץ.

פקידות הסעד לליבוי סכסוך ותרומתן להתאבדויות האבות הגרושים

האחריות לניחום המשפחות האבלות של אותם גברים שהתאבדו רובצת לפתחן של אותן פקידות סעד אשר דחפו את הגבר להתאבדותו, בשל ההצקות הבלתי פוסקות, אי ההכרה בזכות לאבהות, ואי השליטה של פקידות הסעד בדחף להכפיש כל גבר באשר הוא, לאסוף פריטי לשון הרע, ולנתק ילדים מאבות.  המשפחות יודעות היטב שאותן פקידות סעד הרסו ליקירם את החיים.פקידות הסעד מאיימות על הגברים שעליהם “לשתף פעולה”,להתייצב לנבחני מסוגלות הורית או מבחני מסוכנות ,ויש כאלה הכופות “טיפולים פסיכו-תרפיים, והכול תחת איומים, לגלוג, השפלה עד עפר,  וכוחניות סדיסטית.

פקידות הסעד נזכרות במצוקתם של אלה שהתאבדו רק אחרי שהם התאבדו.  בוועדת העבודה הרווחה והבריאות בישיבה למניעת אובדנות בישראל והתמודדות המשפחות עם יקיריהם, 24/11/2009, מי שייצגה את משרד הרווחה הייתה יעל הרמל.  לטענתה “יש לתגבר את שירותי בריאות הנפש והטיפול במשפחות גם בקטינים וגם בבוגרים וגם במשפחות…להבטיח שמשפחות תגענה לטיפול הראוי וההולם להם בתאום עם מתאמים ארציים, לתגבר הכשרות והשתלמויות לעובדים סוציאליים ולמטפלים כדי להכשיר אותם לטיפול במשפחות במצבי האסון הזה, וכמובן תמיכה בפעילות עמותת “בשביל החיים”.

הבעיה היא שאותה גב’ יעל הרמל מתכתבת עם גברים גרושים, כאשר היא דואגת להזכיר להם עד כמה הם אנשים נחותי מדרגה, תת אדם, שאינם ראויים בכלל להתייחסותה, וכמובן שאינם ראויים לראות את ילדיהם.  מתכתובותיה של הרמל זו, עולה שהייתה מעדיפה שעם הגירושין הגברים פשוט יפסיקו לבקר את ילדיהם, ויפקידו מזונות בהוצל”פ.  מבחינתה רק לאישה יש זכות, ובעלות על הילדים, והגבר צריך להמתין לחסד שתעשה פקידת הסעד, אם בכלל ותרשה לו לראות את הילדים.  זו הגברת שמגיעה לכנסת ומדברת על מניעת תופעת ההתאבדויות, כאשר חצי מהקליינטורה של משרדה הם אותם גברים שאותם חברותיה למקצוע מדרדרות לכדי קיפוח חייהם, באמצעות תוספת של עובדות סוציאליות.  אילו אותן עובדות סוציאליות היו מניחות לגברים במנוחה, מכריזות אחת ולתמיד שלכל אבא זכות טבעית לקשר עם ילדיו, שהיא שווה בדיוק לזכות של האמא, ומפסיקות לייצר תסקירי מבחן לאבא, היו פקידות הסעד מתפנות לעסוק בעבודות שאינן מחרבות חיים. תגבור מערך פקידות הסעד איננו מקובל עלינו בכלל.  אגב, הוא גם אינו מקובל על נשים שפקידות סעד מוציאות את ילדיהן לאומנה ופנימיות, על מנת לממן את התעשייה השמנונית של עלוקות הרווחה.  שיטת “ההתערבות הטיפולית” של משרד הרווחה פשטה את הרגל.  הציבור אינו מעוניין בפולשנות ה”טיפולית”.  גם ניסיונה לייצר מראית עין של יחס לבעיה באמצעות הצהרה על תמיכה בעמותת “בשביל החיים” אינה פותרת שום בעיה.  עמותה זו אינה מטפלת באבות גרושים, אין לה הכלים וגם אין לה את הרצון.

שר הרווחה  משה כחלון, אשר נגד משרדו הוגש בג”ץ 2111/11 בו נתבקש משרד הרווחה להכיר בזכות האבות לקשר עם ילדיהם, בחר להתנגד לעתירה והודיע לבג”ץ שאף גבר במדינת ישראל לא יקבל קשר עם ילדיו ללא פיקוח של פקידת סעד.  כחלון גם אחראי לתופעת מרכזי הקשר האיומים, אליהם נשלחים 20%-25% גברים גרושים לראות ילדים שעה בשבוע, וגם זאת רק אם האישה מסכימה להגיע.  את הקשר בין ההתעללות הממסדית של העובדות במשרדו והתאבדות מספר לא מבוטל של גברים, כחלון מסרב להפנים.  בימים אלה כחלון נופש באזרבייג’אן.

אף גבר לא חסין מהתאבדות, גם החסונים שבהם

אפילו אנשים מבוססים ומוערכים אינם עומדים בעול הנפשי ומתאבדים.  קצין משטרה בכיר, יגאל בר יוסף, מפקד משטרת תנועה מרחב זבולון בקריית שמונה התאבד. קצין אחר, לאון פסין, מפקד מחלק הנוער במשטרת באר שבע התאבד.  הרקע:  תלונות האישה.  אלו אותם שוטרים אשר אומנו לפתוח תלונות שווא ולהרחיק גברים מביתם, ללא בדל של ראייה או סיוע ראייתי, כי כך מלמדת המערכת שצריך לעשות, ולפתע הסכסוך עם בת הזוג שבא להם בהפתעה, מצרף אותם לסטטיסטיקת קורבנות האלמ”ב.  ביודעם היטב מה צפוי להם, הם קורסים, ללא כל סימן מוקדם.

אדם שתרם למדינה, קצין וסגן מפקד גדוד, שבנה לעצמו קריירה מכובדת עם מספר מטווחים, רותם גיל שהיה בן 46 ואב לארבעה, התאבד בגלל עלילה זדונית אשר העלילה עליו אישה שהתאמנה במטווחו.  גם בניהם של רבנים מיוחסים אינם חסינים.  על פי מידע ברשת, בנו של ציון בוארון, אחד מדייני בית הדין הרבני הארצי, התאבד בבלון גז, בשל סכסוך עם בת זוגתו.  גם ילדיהם של הנשים החד הוריות אינם חסינים נפשית מהתאבדות.  נתנאל פיניאן בנה של ויקי כנפו התאבד בתא המעצר של משטרת דימונה “לאחר שהפר תנאי מעצר בית שהוטל בשל תקיפת אשתו”.  גם קשישים אינם חסינים נפשית, קשיש בן 77 רב עם אשתו בגבעת שמואל והתאבד.  גברים, קורבנות של גניבת זרע, אשר המערכת מצפה מהם להפריש לפחות חצי מיליון ₪ לאישה, והיא מסרבת להפגיש בין האבא לילד, בצר להם, חרב עליהם עולמם.  ראו מקרה אסף גולדרינג.  גם השופט מוריס בן עטר שהתאבד, והיה נשוי לפקידת סעד סדיסטית במיוחד, כך לפחות מגלים הגולשים באינטרנט, הותיר תעלומה על מניעיו וודאי וודאי שאשתו, פקידת סעד בכירה שבבכירות, לא גילתה אפילו סימן מצוקה קטנטן, ומה שקרה, קרה.  אם היא לא יכלה לזהות את דיכאונו של בעלה, כיצד ניתן לסמוך על הפק”סיות הרגילות?

לאחר כל התאבדות בשב”ס מפרסמים כי “מונתה ועדת חקירה”.  אף אחד לא ריכז את כל ועדות החקירה האלה על מנת לגלות מהם הקווים המשותפים להתאבדויות עצירי אלמ”ב במשטרה, ולמה זה קורה. בועדות הכנסת בנושא זה השב”ס טוען כי תנאי המעצר בישראל הומאניים יותר מארה”ב, ובעצם מי שרוצה להתאבד, זה לא צריך לבוא על חשבון שאר האסירים.

מתמקדים בנוער אבל כמה מהם דיכאוניים בשל העדר אבא?

פרסומי עיתונות בנושא תופעת ההתאבדות אינם ממוקדים בבעיית האבות הגרושים.  רוב תשומת הלב העיתונאית היא לנוער.  אולם יש קשר הדוק בין נוער שבמצוקה מנטאלית, להעדר דמות אב בחייו.  למשל, 6/9/2005, נער מאופקים התאבד חודשים ספורים לאחר התאבדותו של אביו. גם ההיפך הוא הנכון:  ראו “הבן נרצח בפיגוע, והאבא (דוד מורג), התאבד”.  אחר כך פמיניסטיות באות ואומרות שהקשר הנפשי הוא רק בין אימא לילדים, ולילדים אין קשר נפשי עם האבא (דפנה הקר, זהבה גלאון, חנה בית הלחמי, גלית סנה לוריה, תמר סנונית פורר, ציפי חוטובלי, גלי עציון, שוש שמואלי, ניבה מילנר).  המנטרה הפמיניסטית מאמינה בניתוק ילדים מאבותיהם למען העצמה נשית של חווית החד הוריות.  דפנה הקר אפילו ממליצה לתת מעמד חוקי לבני הזוג החדשים של האישה על הילדים הביולוגיים של האבא שנהפך לסוג של דוד שרואים אותו פעם בשבוע, וגם זה רק כשמתחשק לגרושה.

מחקר עדכני מאוניברסיטת טורונטו, (אסמה פולר-תומפסון ואנג’לה דלטון 2010), בקרב 6,647 לאיתור נטיות אובדניות, מראה כי קבוצת הסיכון הגדולה ביותר להתאבדות וניסיונות התאבדות הם גברים בהליך גירושין שהם בעצמם ילדים להורים גרושים, (פי 2.5 מכול קבוצה אחרת), כאשר הפקטור העיקרי הוא שאותם בגירים גדלו ללא קשר עם האבא.

יש מספר התאבדויות גברים המלוות ברצח הילדים או פגיעה בהם.  ארז טבעוני עשה זאת במרכז קשר.  איתי בן דרור עשה זאת, כך אומרים,  כנקמה על שאשתו התעקשה על מרכז קשר.  ביוני 2006 אבא התאבד עם בנו בגני נצרת עקב סכסוך עם האישה.  מדובר בטרגדיה, אבל בגלל הטרגדיה, המערכת איננה בודקת מה רמת האשם של האישה שגרמה לניכור הורי, מה גם שיש להניח שפקידת הסעד דאגה לכתוב על אותו גבר תסקירים כל כך מכפישים וכל כך מרושעים, שכל מה שנשאר לאחר המוות הם דברי הבלע של פקידת הסעד, ולפעמים יש מכתב התאבדות, שתוכנו כמובן מוסתר מהציבור, פן תיפגע האלמנה.

משרד הבריאות חסר אונים

נושא ההתאבדויות תופש את משרד הבריאות עם המכנסיים מופשלים מטה.  אין פתרון לבעיה.  יש רק תרופות סבתא של סדנאות והרצאות שאינן עוזרות  לאף אחד, גם לא לאחר מעשה.  הצורך לשלוח עובדת סוציאלית למשפחות האבלים גם הוא הצגה אחת גדולה, כי העובדות הסוציאליות מיומנות ומוכשרות לשנוא גברים, לראות בהם תוקפניים ואלימים, וכעת מתהפך הגלגל והן צריכות ל”נחם”.  משרד הבריאות לא יצא לעולם נגד מדיניות ההפליה וכתישת הגברים הגרושים של המשטרה ומשרד הרווחה.

ימימה גולדברג מהוועדה הבין משרדית למניעת התאבדות אחראית לשבוע המודעות למניעת התאבדות במשרד הבריאות.  לדבריה, הוועדה עובדת בשיתוף עם “בשביל החיים” ער”ן, סה”ר ו”ארגוני משפחות”.  אף לא ארגון לזכויות גברים אחד מקבל תכתובת מהוועדה הבין משרדית, לא כל שכן, מימון, על אף שזו קבוצת הסיכון הגדולה ביותר.  ימימה גולדברג מתעלמת לחלוטין מהסקטור החשוף ביותר לסיכון.  דבר לא נעשה, פרט ל”הגברת מודעות” ערטילאית, כאשר גם אם הוגברה המודעות, לגבי גבר שבית המשפט למשפחה מתעלל בו, לוקח את כל רכושו, מסלק אותו מהבית, מונע קשר מהילדים ומעקל את כל חשבונותיו, לימימה גולדברג אין כל פיתרון בשבילו, פרט לכרטיס טיסה בכיוון אחד למקום שכולו טוב.

הפיתרון של משרד הבריאות “להעניק נחמה” למשפחות המתאבדים, מתייחס רק לתוצאות, אבל לא מטפל בשורשי הבעיה.  מה מוביל את אותם גברים להתאבדות?  עוד כנס ועוד יום עיון בו כולם אומרים ש”יש בעיה וצריך לטפל בה” הם חסרי משמעות, לנופלים ולאלו שבדרך.

העמותות למניעת התאבדות – כוסות רוח למת

עמותת “בשביל החיים” מציעה “קבוצות תמיכה“.  כמה גברים גרושים הם הצליחו להציל ממוות באמצעות קבוצות התמיכה?  האם גבר גרוש בכלל יודע על קיומם?  האם יש עמותה אחת שתפרה תוכנית לטיפול במצוקת האבות הגרושים?  אפילו קליניקה משפטית אחת לגברים לא קיימת, לעומת מאות קליניקות ברחבי הארץ המעניקות טיפול משפטי חינם, ואף מעודדות גירושין, ניתוק מהילדים והוצאת צווי הרחקה (ראו מאמרה של קארן שוורץ אמיגה).  איזה פיתרון יש למי שגם בית המשפט למשפחה, גם שירותי הרווחה, וגם המשטרה, רוצים שהגבר יעלם מהעולם, וישאיר את כספו לגרושתו בהסכמה, בכפייה או במוות?  אפילו לברוח לחו”ל אי אפשר בגלל שצווי עיכוב היציאה מחולקים חופשי כמו פיתות במזנון.  אין כל אפקטיביות ב”הטמעה בתודעה”, “יזום והסברה”, ו”קבוצות תמיכה למשפחות המתאבדים”, למניעת התאבדות.

עמותת “בשביל החיים” טוענת ש”האסטרטגיות שנבחנו ונמצאו כיעילות למניעת התאבדויות הן למשל, חינוך והגברת מודעות בקרב הציבור הרחב ויצירת “שומרי סף” מן הקהילה ומסגרות אחרות, זיהוי אנשים בסיכון אובדני והפנייתם לטיפול מתאים באמצעות תהליכי איתור, העלאת השימוש בטיפולים מגוונים המוכחים כיעילים לטיפול באובדנות (טיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים ומעקב מתמשך וסדיר בקהילה), הגבלת הנגישות לאמצעים קטלניים וגיוס התקשורת לשם דיווח אחראי על תופעת ההתאבדות וכערוץ לחינוך והסברה המשפיע על דעת הקהל.  כמו כן העמותה מציעה שיחות עם אנשי מקצוע בתחום האובדנות – פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים שיכולים להסביר ולהאיר את הנושא מנקודת מבט מקצועית”.

כל זה כוסות רוח למת, תרתי משמע ובזבוז כספי העמותות.  כסות לאומית לכפרה על העוול הגדול שמערכת החוק והאכיפה עשתה.  אנחנו לא מאמינים שהגבלת נגישות לאמצעים קטלניים תמזער את מימדי ההתאבדות.  אפשר לקפוץ מגשר.  אנחנו לא מאמינים שחינוך והסברה יועילו.  מי שלקחו ממנו הכול, רמסו וביזו את כבודו, מאבד את ביתו, וההוצאה לפועל נוגשת בו על ימין ועל שמאל, הרי שחינוך והסברה רק ישתלו במוחו את ההכרה שהתאבדות היא פיתרון לא רע.  עובדי סעד במיוחד אשר מדברים על מניעת אובדנות, הרי זה בבחינת לעג לרש.  דווקא טיפול תרופתי המלווה בפרמקולוגיה, טשטוש חושים באמצעות תרופות עלול להחמיר את הדיכאון ולתדלק את התחושות  האובדניות.

נראה לנו כי בהעדר אבחון אמיתי של זרזי המניעים להתאבדות, מי שמשתלט על הנושא הם “בעלי מקצוע” שאין להם כלים כלשהם למיגור התופעה.  אותם יועצים ופסיכולוגיים מונעים משאיפה לשלוט באחרים ולצבור כוח מאז ומעולם.  העריצות התורנית היא הפסיכיאטריה, מדעי החברה והעבודה הסוציאלית, אשר מנסים לומר לנו באמצעות  ז’רגונים לכאורה-מקצועיים שאנחנו הורים לא טובים, שאין לנו מסוגלות הורית, שיש לנו דחפים בלתי נשלטים, שאנחנו אלימים, שהגנים שלנו מקולקלים, ושרק באמצעות “התערבות טיפולית” של בוגרי החוג לפסיכולוגיה ומדעי החברה, יחנכו אותנו כיצד להיות אזרחים טובים, ממושמעים ושנפשנו “תטופל” על מנת לרצות את המערכת (ע”ע סימונה שטיינמץ).  אותם פסיכיאטרים ועובדות סוציאליות, אשר מודים כי ל”מבחני מסוכנות” ו”מבחני מסוגלות הורית” אין כל תוקף מדעי הם עדים מומחים בבתי משפט, אשר השופטים משתחווים להם, ומוותרים במודע על תפקידם השיפוטי לטובת דברי ההבל והבלע של פקידות הסעד והפסיכיאטרים.

עמותות כמו סה”ר, “סיוע והקשבה ברשת“, מציעים להקשיב לאלו העומדים בפני מותם.  כספם מגיע מהמוסד לביטוח לאומי, משרד הבריאות, אורט, לוטוס ותפוז.  עמותות כאלה, הן יוזמה פרטית של יחידים, ומאחוריהן אינטרסים כלכליים, מסחריים ופוליטיים סמויים והיא משרתת קבוצות כוח וגילדות מקצועיות בחברה הישראלית. על פי עמותת סהר, “גורמי סכנה שיכולים לתרום להתרחשות של התנהגות אובדנית  הם שימוש יתר באלכוהול ובסמים, אימפולסיביות או שינויים בהתנהגות הרגילה, התפרצויות זעם, חשיבה המתאפיינת בהכללת יתר, חוסר הגיון, או “הכול או לא כלום”, דיכאון או החמרה בדיכאון, התבודדות או התכנסות, רגשות של דחייה, חוסר אונים וחוסר תקווה, מסירה לאחרים של חפצים אישיים חשובים, הרגשה עמוקה של אובדן ונטישה, יום שנה למוות של הורה, בן זוג, קרוב משפחה או חבר שהתרחש לא מזמן, התנהגות יוצאת דופן בצירוף לדיכאון שהיה קיים קודם לכן, גירושין של האדם עצמו או של ההורים, אובדן של חברים, מערכות יחסים, או של אנשים בעלי חשיבות רגשית גבוהה, כשלון של ניסיונות להשיג או לבקש עזרה, היסטוריה של בעיות פסיכיאטריות, מחלה כרונית או פגיעה קשה בבריאות בשנה האחרונה, תקשורת לקויה וחוסר יכולת לפתור עימותים בבית, עם חברים, בעבודה, רקע של עבודה משטרתית או צבאית (כנראה בשל התנסויות שעלולות להיות טראומטיות, הורים, אחים, או אנשים אהובים שהתאבדו, אובדן או אובדן פוטנציאלי של היכולת לעמוד במחויבויות, אובדן או אובדן פוטנציאלי של מעמד או מוניטין.

עד כאן הגרסה הרשמית של העמותות העוסקות בתחום האובדנות.  מכאן הגרסה מהשטח:  גורמי הסכנה להתאבדות הם בית המשפט למשפחה, שירותי הרווחה ומשטרת ישראל.  האלימות המשפטית המופעלת על האבות פוגעת גם בהוריהם, וגם בילדיהם.  ילדים הגדלים ללא אבא, או אבא שאסור להם להתקרב אליו, או שמספרים עליו עלילות ושקרים, אלה המתאבדים הפוטנציאליים.  אלו בני הנוער שיחשבו על התאבדות.

באינטרנט מדווח כי העמותות לסיוע למניעת התאבדות הם “זרוע מבצעית של הממסד הפסיכיאטרי ואחראיים לאשפוזים רבים בכפיה בפועל ובמישרין”.  מדווח כי מתקשרים בעלי נטיות אובדניות, אשר משוחחים עם מתנדב באחת מעמותות אלה, (והמדובר במי שהכשרתו 10 מפגשים), אותם “מתנדבים” שולחים אליהם הביתה צוותות של בריונים מגודלים לגרור אותם למחלוקות סגורות, שם “ירפאו”  אותם מהאובדנות בעזרת קשירות, סימום, השפלה וכליאה.  אחרי זה ישחררו אותם עם תווית פסיכיאטרית לכל החיים.  אם זה נכון שארגוני הסיוע למניעת התאבדות משתפים פעולה ויוזמים כליאה פסיכיאטרית של בני אדם חפים מפשע במדינת ישראל, איזה אופציות נשארות לאלו שלא נשאר להם דבר?

האם באמת יש דרכים למניעת אובדנות גברים גרושים בישראל?

נעיז ונאמר שהפתרונות אולי מצויים במימון חונכות אישית של אבות שעברו את גיהינום תלונות השווא באלמ”ב, אבל לפני הכול יש לטהר את המדינה מנזקי האינקוויזיציה הפמיניסטית.  יש לבטל את ההפליה לטובת נשים בבתי המשפט למשפחה, סגירת מרכזי הקשר האיומים, וביטול החסינות לנשים מהגשת תלונות שווא, לרבות הנחייה 2.5 של פרקליטות המדינה, אשר ניסחה כבודה, עדנה ארבל.  יש לחנך מחדש את הציבור וחברי הכנסת המבוהלים מכל ציוץ פמיניסטי, ולהביא לשינוי בתפישת הגבר כשק אגרוף ובהמת עבודה.  הציבור הרחב ממילא כבר איבד את אמונו בטוהר הכוונות של ארגוני הנשים.   אל לנו לתת למצב להתדרדר עד לאיבוד אמון מלא בכל המין הנשי.  מי שניסח את חוק האלמ”ב והנחייה 2.5 מן הראוי שיכפר על חטאיו.

עוד מהבלוג של אלי דניאל

תצוגה מקדימה

מזונות הקטינים בישראל: לך תמכור כלייה

האומנם כספי המזונות צומחים על העצים בישראל? כנראה שבהכשרה של שופטי בית המשפט למשפחה מישהו לימד אותם שכסף צומח על העצים, ובגירושין הגבר פשוט צריך לצאת החוצה ולקטוף מלוא החופן...

ציד קרקפות גברים בלשכה לסיוע משפטי

סודות הסיוע המשפטי נחשפים:  כל מה שאישה צריכה לעשות על מנת לקבל שירותים משפטיים הוא להגיע למשרד הסיוע המשפטי ולטעון שיש לה "חשש לאלימות", סובייקטיבי לחלוטין, גם אם אין אחיזה במציאות.  על פי הנהלים, מדלגים על כל שלבי הסינון...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה