בת מצווה ל"אנחנו"

12 שנות נישואין. יש ל"אנחנו" בת מצווה. זמן של מעבר, התבגרות ושינוי, והזדמנות טובה לעצור ולדבר עם הכלה שהייתי אז.

בחורה עם מחשב נייד

הנעים ואני נישאנו כדמו"י ("כדת משה וישראל") לפני 12 שנה, שבוע לפני ראש השנה. ממש עכשיו, לפי הלוח העברי, יום נישואין לנו.

טקס החתונה יוצר מעין יישות חדשה. שני יחידים יוצרים שלם חדש.  "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב', כד) . בימים ההם, בזמן הזה, תחת החופה שנתפרה בארץ רחוקה, סמל לבית שאת עמודיו המטאפוריים החזיקו שני אחינו, חבר חסון אחד שלי ואחד חסון שלו, בירכנו את אלוהים "המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", ונהיינו רישמית "אנחנו". וכך, התווסף ללוח השנה שלנו יומולדת נוסף.

היתה לנו אחלה חתונה. אנשים יפים, לוקיישן מקסים, מוזיקה טובה, בר אקטיבי ופאסיבי, עששיות מהעצים וסידורי פרחים באדום ולבן. כל מה שצריך בשביל לעשות שמייח, יפה ומיוחד. ערב בלתי נשכח. גם טקס החופה היה יופי. הרב, שנבחר הודות לכך שלא דרש ממני לטבול במקווה, (ופטר אותי ב- "תביאי פתק מהמציל בים"), תיקתק את העניינים, דפק בדיחה או שתיים על הדרך, כולם עמדו מסביב, שרו את קול ששון וקול שמחה שלוש פעמים בשלושה ניגונים. התרגשנו.

ומאז, כל שנה מציינים יום הנישואין. פעם נוסעים לצימר, פעם לחו"ל, פעם הופעה, לפעמים הנעים מביא פרחים, ולפעמים אני. מאז שהקטנה שלי נולדה לי ביומולדת, התחלתי לשים לב גם לתאריכים עבריים, כדי להבדיל בין ימי ההולדת שלה ושלי. אני חווה שיש משמעות לזמן היהודי, לתקופות שלפני / אחרי חגים. יש ריח, הרגשה, אווירה. ואם כבר אנחנו סופרים ומציינים משהו ב"יהודית", פתאום זה נחת עלי, 12 שנות נישואין – יש ל"אנחנו" בת מצווה… זמן של מעבר, התבגרות ושינוי, והזדמנות טובה לעצור ולדבר עם הכלה שהייתי אז. מנסה להיזכר מה היה שם. איך הרגשתי? איפה אנחנו היום? ואיך כל זה קשור לחיים שלנו בכלל?

שאלה ראשונה – אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, מה הייתי משנה?

בגדול כלום. חוץ מאולי שני דברים – את התסרוקת ואת הטקס.  היום, כשאני יודעת שאפשר אחרת, כשאני בעצמי עורכת טקסי נישואין יהודיים, חופשיים, משמעותיים ואישיים, אני מבינה שבטקס שלי הלכנו בתלם והפסדנו. וטעמה החמוץ של ההחמצה לא נעים לי.

אני יודעת שמרוב בורות, פחד ושמירה על מוסכמות, השתתפתי בטקס כמו שרוב הזוגות הצעירים, הישראליים והחילוניים עשו אז וממשיכים לעשות גם היום. טקס סגור, ברובו לא ברור, ושאינו משקף את תפיסת העולם השיוויונית שבה גדלתי ואליה שאפתי. פיספסנו הזדמנות לעסוק קצת בשאלות של זהות יהודית ואישית, חברתית ותרבותית. פיספסנו את ההזדמנות לדבר על ערכים, לתאם ציפיות ולבחור את הדרך שבה נתחייב זה לזו וזו לזה. הלכנו לרבנות, פתחנו תיק, חיפשנו רב ונתנו לו את הבמה, את הסמכות, את האחריות והוא היה שם למען המסורת, והחותמת וזהו.

לרגע לא הייתי מוותרת על המסורת היהודית – על המסגרת של החופה, היין, הטבעות, הקידושין, הברכות. אני מאמינה שאילו היינו מאפשרים לעצמנו להבין את המשמעויות, להתקרב לתרבות היהודית, להתעניין בה ולהתאים אותה לנו, היינו חווים רוחניות אמיתית בטקס. ובעיקר, חבל לי שלא שמענו עוד קולות תחת החופה, במיוחד את קולי שלי, וגם קולות של אנשים יקרים לנו. הייתי רוצה שנהיה אנחנו ומשפחתנו ואורחינו מקור הסמכות בטקס. לא אלוהים, לא הרבנות ולא הרב המכובד, שהוא ועולמו היו ונותרו רחוקים מעולמנו שלנו. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי מתעקשת לעשות טקס כמו שעושים ב"הֲוָיָה".

שאלה שניה- נו, בסדר. מה שהיה היה. מה זה משנה לך עכשיו?

אחרי 12 שנים של גדילה יחד, של צמיחה והתרבות, של בניית בית, של טיפוח ה"אנחנו" לצד שימור שני החצאים, יותר מהכל, חבל לי שלא התחייבתי לכלום שם, תחת החופה. כי באותו ערב, מי שהתחייב היה הנעים, ורק הוא והוא בלבד. שזה ממש רומנטי. רק שבתמורה להסכמתי שהנעים יקדש אותי, במעשה קניין הלכתי, הוא נהיה בעלי ואני נהייתי שלו. ואגב הסכָמַתי – היא מתועדת בכתובה במילים "ונתרצתה הכלה" ותכל'ס לא באה לידי ביטוי בשום דרך חוץ מעמידתי שם, יפה ושותקת, עם חיוך ג'ריקן, מזיעה מתחת להינומה. לא חתמתי, לא אמרתי "איי דו", לא עשיתי כלום בעצם.

קיבלתי מהנעים את שטר כתובתי, שנכון ללפני קצת יותר מ 100 שנה ועד ראשית זמנה נחשבה לאחלה הסכם ממון שהגן על כלות בעולם שבו לא היה להן שום מעמד, פרט ל "בת של", "אישה של". המיתוס על כתובה –  "אבל אין לה באמת משמעות"' הוא מיתוס בעייתי. כי משפטית, יש לה משמעות בהליכי גירושין – במזונות אשה וכמובן שבמתן הגט שנתון לרצונו המלא והבלעדי של הבעל. אמנם, עם השנים והחידושים המשפטיים ערכה האמיתי של הכתובה משול לכלום וקצת (ברוב המקרים). אבל המשמעות הגדולה של הכתובה, בעיני, היא תפיסת העולם של חלוקת תפקידים בין גברים ונשים שאנחנו כלכך מנסות (ומנסים) לשנות.  מצד שני, אם "אין לה באמת משמעות", למה חתנים חותמים עליה? ולמה כלות עומדות מחוייכות ומצטלמות איתה?  אם היא לא שווה כלום, למה מתייחסים אליה בכזאת חשיבות? ואם היא חסרת תוקף, למה עושים ממנה כזה סיפור ועוד בפני עדים? איפה אנשים חותמים כלכך בקלות על משהו בימינו? ואיך יכול להיות שזה המסמך המכונן שלנו?

אם אני מזקקת את זה לפרקטיקה של החיים – הדבר היחיד שאני יכולה לעשות עם השטר הזה היום הוא לנופף לנעים מידי פעם "הלו מותק, התחייבת. חתמת. מגיע לי…"(בגדים, קוסמטיקה, בית, אוכל, תכשיטים, סקס…) או, אם חלילה יקום הנעים יום בהיר או סגרירי, ויחליט שהוא מגרש אותי שלא מרצוני, אני אוכל לגרור אותו למלחמה משפטית מסריחה ולנסות לסחוט ממנו כסף. נו טוב. מה שבטוח הוא שאנחנו ללא הרף מנסים לייצר מציאות חיים וזוגיות שונות בתכלית ממה שכתוב שם.

את הטקס שלנו כבר אי אפשר לשנות. אבל את ההבניה החברתית – תרבותית של נשים שרוצות את סיפור סינדרלה ושלגיה אני יודעת שחייבים לשנות, וכדאי להתחיל בטקסים. יכול להיות שנמשיך לרצות שיבוא הגבר ויקח אותנו תחת חסותו, אבל אני רוצה שנהיה מספיק חזקות ובטוחות בעצמנו כדי להתחייב לדאוג לו בחזרה. בעידן שבו נשים, וגם גברים, מחפשים איזון ושיויון, האם יש סיבה להמשיך לשמר את המסר של המסמך הזה? קלף יפה ומעותר, עם ניחוחות של פעם, שהופך את הבעל לספק צרכים של האישה ואותה לסוהרת הכלכלית שלו. זהו מסמך, בעל ערך משפטי והצהרתי, שנמסר לכלה בתמורה למסירת מפתחות החופש לחייה ולמיניותה לבעלה הטרי, ומגדיר את יחסי הכוחות בתוך הקשר, ובעיקר בסיומו. ושאף אחד לא יגיד לי שאין לזה משמעות!

חבל לי שאנחנו חלק מתופעה שאני עובדת כלכך קשה לשנות. ויכול להיות שזה מה שמדרבן אותי. הטקס הזה הוא מקור להמון כשלים, ולתרבות של נחיתות נשית ואפליה. במיוחד מציק לי שלקחתי בזה חלק בלי להתכוון לכך, ובלי להתכוון לשום דבר בעצם. עשיתי כי ככה זה. מערב החתונה שלנו, נשארנו עם זכרונות טובים, נשארו יופי של תמונות, ונשאר מסמך שמבאס אותי לאללה. היה נחמד אם היה לנו מסמך אחר, "כתב התחייבות", "ברית זוגיות", הדדי ושיוויוני. משהו שהייתי שמחה להראות לילדינו, שהיה מתאים בשעות אושר או משבר לחזור אליו ולהיזכר ביסודות שעליהם הקמנו את ביתנו המשותף.

שאלה שלישית – אז איך חוגגים בת מצווה ל"אנחנו"?

בערב ראש השנה, כמו בכל ערב חג משמעותי, מתכנס שבט הדקלים. השנה, זה קורה אצלנו. עוד לפני שעברנו לבית שלנו, בדיוק לפני שנה, חשבתי ותיכננתי וחיכיתי לעשות סדר פסח, זה הסתדר לי עם האביב והיומולדת שלי. השנה, בספונטניות, ותוך חישוב ההסדרים של שנה פה שנה שם של כל הבנות דודות הנשואות, הבנתי שראש השנה הוא הזדמנות לאסוף את כווולם (חוץ מכמה פליטים שנמצאים מעבר לים), לעשות את הצעד ולארח את השבט לחג. ולא רק שזה יהיה החג הראשון אצלנו בבית, זו גם הפעם הראשונה ש"דור ההמשך" של השבט עושה חג. וכך, יוצא שראש השנה תשע"ג הוא יום הנישואין וטקס ההתבגרות שלנו. בת מצווה ל"אנחנו".

אז חוץ מלסדר שולחן ל 30 ומשהו איש אישה וטף, לבשל ולאפות, החלטתי שהפעם נתחדש ונעשה טקס "קבלת חג". בעזרת החברים והחברות שלי מהוויה אספתי שירים, ברכות ופיוטים. נשזור אותם יחד, את העתיק ואת המתחדש, את "ברוך אתה ה' בורא פרי הגפן" הניצחי עם "בתשרי נתן הדקל" של נעמי שמר. תרבות, יהדות ומשפחה מעולם לא היו נעימים לי יותר מבזמן הזה.

שתבוא על כולנו שנה של תיקון וצמיחה, של שימור ושינוי, של אהבה, משפחה ושלום.

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה מוֹרִיק הַדֶּשֶׁא,

וְעוֹלָה הַחַמָּה וְיוֹרֵד הַמָּטָר.

כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה אֲדָמָה מִתְחַדֶּשֶׁת,

מַלְבִּין הֶחָצָב וּמַזְהִיב הֶהָדָר.

כָּל שָׁנָה נוֹלָדִים אֲנָשִׁים לָרֹב,

לִדְמָעוֹת וְלִצְחוֹק, לְאַחֲוָה וְשִׂנְאָה,

יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָרוֹצֶה רַק טוֹב –

גַּם הַשָּׁנָה!

לאה גולדברג, מתוך "עלה של זהב"

סמדר דקל נעים
אשה ישראלית ויהודיה. מגשרת, עורכת דין ועורכת טקסים. מחתנת, מגרשת וחוזר חלילה. בלוג על משפט ותרבות, דין וטקס. על זוגיות ומשפחה. יהדות ודמוקרטיה. על הגשרים של החיים.