מסע אבובים

כוס קפה חם בשולחן זוגי בבית- קפה קריר על שפת נחל שניר בשבת של נובמבר, לקחה הרבה שנים אחורה והתגלגלה עם הזרם ועם גלגוליו של האבוב

בשבת החולפת טיילנו ברכבנו הממוזג בצפונה של הארץ. עם הדרך שזרמה לה, התחילו להתעורר גם הזיכרונות. אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לדרך, והפעם לסיפור שהתרחש לפני ארבעים שנה. למזלכם, כפי שתלמדו מהמשכו של הסיפור, לא תצטרכו להצטייד בכל הציוד שאני הצטיידתי, ולא לעבור את תלאות  הדרך כפי שאני עברתי . אפשר, ואפילו רצוי להתיישב כמו שהתיישבנו אנחנו, לקפה חם במרפסתו של בית הקפה הקריר, שניצב על גדת הנחל, ליהנות מהזרימה הגועשת והשוצפת, להתפעם מצלילי שכשוך המים ופכפוכם, ולברך שהוקם לו מתחם הבילוי הגלילי הזה, שכאשר התרחש הסיפור, אפילו לדמיין אותו בחלומות לא היה הגיוני.

IMG_20191109_120009_1024x768

התחלתי לצלם, לטובת הפוסט שהתחיל  להתבשל במוחי, והסתבר לי מן השלט  שאנו יושבים לצדו של "נחל שניר" . "נחל שניר?" שאלתי את עצמי תמהה, את השם הזה לא זכרתי. זכרתי מהשיר(*) שלימדה אותנו המורה עדינה בכיתה ב' או ג' את שלושת הנחלים שזרמו לרגלי החרמון הלבן: בניאס, חצבאני ודן. זכרתי שהם רבו ולבסוף החליטו להתאחד, כמעט כמו מפלגות פועלים, או תנועות קיבוציות, ובסופו של דבר, זרמו זרימה משותפת אל הירדן, הכינרת, ומשם אל הברזים בבתים שלנו דרך ה"מוביל הארצי", כמו שכבר לימדה אותנו המורה מלכה בכיתה ה'.

New Doc 2019-11-10 19.20.40_2_1024x659

הסיפור הזה אינו מרחיק עד ימי בית -הספר היסודי, למעט אזכורו של "חדר המוזיקה" שהיה בו. אם אני זוכרת נכון, הדבר שהפך יום אחד את אותה כיתה ל"חדר מוזיקה" לא היה כל מאפיין מוזיקלי בולט, למעט אותם פוסטרים של כלי נגינה שנתלו על קירותיה. אחד מהם היה האבוב.

כילדה צעירה וסקרנית, לקח לי זמן להבין שכאשר היו מודיעים בחדשות שנפלטו מן הים בחופי מרכז הארץ אבובים עם סמים, שכפי הנראה הגיעו מעזה או מלב- ים, שאין אלו אותם אבובים ובסונים מהתמונות ב"חדר מוזיקה", אלא פשוט "טיארים", שעליהם היו מחברים ומחזקים את חבילות הסם.

"טיארים" דווקא הכרנו מצוין. בילדותנו בנהלל הם נקראו  "פנימיות" או "גלגלים". עוד לפני שהגענו לבית -הספר היסודי, כבר הלכנו איתם בקיץ לבריכת- השחייה. כל אחד היה בא מהבית עם הגלגל שלו. הגלגלים היו "טיארים" ישנים מצמיגי מכוניות, שידעו ימים טובים יותר בעברם על הכביש, ובעת בלותם היתה להם עדנה, והם זכו ל"חיים חדשים" במימיה של הבריכה. כל גלגל כזה, היה בעל סימני זיהוי ומאפיינים ייחודיים משלו, בדמותם של שרשרת "פאצים"(טלאים) שונים, שחורים עם מסגרת כתומה דקה שהודבקו עליו במהלך השנים שעברו, והפנצ'רים שהצטברו. לעיתים היה מגיע לבריכה גלגל כזה מצמיג של גלגל אחורי של טרקטור, ואז זו בכלל היתה חגיגה גדולה, בעיקר לנו הילדים, פחות לחבר שצריך היה לרכוש "פנימית" חדשה.

New Doc 2019-11-10 19.20.40_5_774x1024

עד כמה שעשו לנו  הגלגלים הללו "איכות חיים" בבריכה, היו להם שני חסרונות בולטים. אחד היה בולט מאוד, אפילו בולט מידי,  ה"ונטיל" שנשאר בולט ועוקצני וצריך היה להיזהר לא לחטוף ממנו שריטה או חבטה. השני היה צבעו השחור ומרקמו. הם היו לוכדים את קרני השמש החמה והוא היה מתלהט. צריך היה לזכור לשפוך עליו  מים קרירים ,או לטבול אותו לפני שנכנסים לתוכו. אבל אחרי שהתגברנו על פרטים חשובים אלו, הוא שירת אותנו נאמנה.

אבל כמו שציינתי קודם, הסיפור הפעם לא נוגע לאותה תקופה, אלא דווקא לקיץ בו מיקי חברתי ואני סיימנו  י"ב. במקביל לסיום לימודינו בתיכון, סיימנו גם שנים של הדרכה בתנועת הנוער המקומית והארצית "בני המושבים". התבקשנו, וגם נענינו וקיבלנו ברצון את "דין התנועה" ובאנו להיות מפקדות- פלוגה (מ"פאיות) במחנה הקיץ של החניכים הצעירים בחולות כפר- ויתקין. שנה לאחר מכן, כשסיימנו את שנת- השירות, זכינו גם להתגייס יחד, לעשות טירונות , ואף לשרת בהמשך כקצינות בצבא. אני חושבת שפיקוד מסיבי ואקטיבי כמו שהיה לנו באותו מחנה קיץ, לא היה לנו כל שירותנו הצבאי. היינו אחראיות, כל אחת לחוד, על כמה מושבים, קבוצה של מד"צים( מדריכים צעירים) הרבה מאוד חניכים, ומעט מאוד שעות שינה במשך ארבעת ימי המחנה.

New Doc 2019-11-10 19.20.40_8_1024x844

לא היינו לבד במשימה, כבר ב"הכנת המדריכים" פגשנו עוד אנשים כמונו, ונוצרה לה "חבורת מפקדים" מגובשת. אחד המשתתפים היה מעט בוגר מאיתנו, כבר אחרי שירותו הצבאי, ומאחד המושבים ב"עמק החולה". מהר מאוד עלתה בשיחותינו היוזמה שאחרי שנסיים את המחנה ואת מחויבותינו, נצפין לגליל ל"טיול אבובים".

טיולי האבובים היו אז אופנה חדשה וראשונית(טרם השתמשו במילה "טרנד") וכל קיבוץ, מושב, או קבוצה שכיבדה את עצמה, חיפשה ומצאה את האופציה לעשות מסלול מעין זה במי החצבאני, הבניאס, הדן או הירדן. העיקר להיות רטובים מכף רגל עד ראש, להפיג במים הקרירים את החום ששרר בחוץ  ו"לתפוס צבע" ( אז זה עוד היה  באופנה).

ברור שכאן צריך לבוא הסבר לקוראי הצעירים. היום, אם חפצה נפשך לעשות "ראפטינג" , "שייט קיאקים" או אפילו "מסע אבובים" ,נסיעה קצרה לצפון  מביאה אותך לאתר מסודר עם חנייה, שירותים ,מסעדה, אפשרות כניסה נוחה למים, כמו גם "נקודת יציאה" מסודרת מהם. הסעות או "הקפצה" מנקודת הסיום לנקודת ההתחלה, ואיסוף ושינוע כל הציוד המדוגם, שלא לדבר על קסדות, אפודי הצלה, מדריך מנווט וחובש מאבטח.

IMG_20191109_130052_1024x768 (1)

בימינו, הכל היה מאוד בראשיתי ומאולתר, ולכן אין כמו חבר גלילי שמזמין לטיול שכזה. כשהתחיל להתארגן הטיול,הוא  אמר לנו מה עלינו להכין לקראתו. שק שינה, כדי שנוכל לישון ערב קודם בדירה שהוקצתה לנו. שימורים ומצרכים, כדי שנוכל להכין את ארוחת הערב המשותפת, ואבוב. לפני שנחזור לאבוב אני מניחה שנאמר גם להביא איתנו "מצב- רוח טוב", כמו שהיה מופיע ב"חוזרים"  לטיולי התנועה. (לדעתי לא הוזכרו  "חלילית" וספר תנ"ך בכל זאת, זה היה סוג של "טיול סגל", וגם כבר היו אבובים ברשימה)

טוב, אמרנו מיקי ואני, צריך להתארגן על אבובים. ברור לכם קוראי הצעירים, שלא היה כל גוף מאורגן שהשכיר או שהכשיר אבובים שכאלה, ואלו ששרתו אותנו נאמנה בילדותנו בבריכה כבר יצאו מזמן מכלל שימוש. אבל כמ"פאיות בכירות, האמנו שנמצא דרך להתגבר על המכשול.  בנהלל היתה כתובת אחת שבה יכולנו להתקרב אל הטייאר הנכסף. עליזות וטובות לב באנו ל "ינקו".

אני מניחה שבאותם שנים, בכל ישוב שכיבד את עצמו היה "פנצ'רמעכאר", ובטח גם קראו לו "פנצ'רמכעאר". בנהלל קראו לו ינקו, לא רק כי זה היה שמו, אלא כי הוא לא רק תיקן פנצ'רים, הוא היה ינקו. ינקו (יעקב יעקובוביץ ז"ל) היה אביו של אריק בן- כיתתנו, שלימים נהרג ב"מלחמת לבנון" הראשונה. אבל אז, עוד היינו כולנו צעירים, עליזים ושמחים, גם ינקו.

ינקו 2_1024x740

ינקו עבד לפרנסתו ב"מדגרה" המקומית, אבל היתה לו הכנסה נוספת ועיסוק מרכזי. הוא תיקן את כל הפנצ'רים של כל נהלל, והיו הרבה כאלה (טרקטורים ומכוניות). בין ה"מדגרה" ל"חדר נשק" (שכבר לא קיים) ו"המוסך לכלים חקלאיים" (שגם הוא כבר לא קיים, ובמקומם עומדים כיום חלק מבתי "שכונת הסמינר")  התמקמה הממלכה של ינקו. היה לו "ליפט" שחור ששימש כמחסן וסככה, שבטח עוד הביא איתו כשעלה מרומניה (כאן, אני ממש מתגעגעת לשמוע את ינקו אומר "רומניה") בה עמדה אמבטיה ישנה וקומפרסור רועש עם צינור אוויר. כל האביזרים המשוכללים  שיש כיום בפנצ'ריות לא היו לו. היה לו כוח פיזי רב, גופיית עבודה אפורה, מכנסיים קצרים, "כובע טמבל" על הראש, סיפורים למכביר, הלצות, והמון טוב- לב ורצון טוב. כל מי שנזקק לשירותיו, היה מגיע לרחבה, קורא לו מהמדגרה, והוא היה מגיע, מתקן לו ,שולח אותו לדרכו, וחוזר לעבודתו.

גם אנחנו באנו והסברנו לינקו מה אנחנו צריכות. אחרי שאמר לנו שאנחנו קצת משוגעות, הוא בחר בשבילנו את האבובים הכי טובים. ניפח, הכניס למי האמבטיה המעט ירקרקים, ייבש, הרטיב, חיפש בועות, הדביק, ניפח, עשה "פו" ,ייבש (לא בטוח שאני שולטת בסדר הפעולות הנכון) וניפח טוב טוב, מוסיף הערות על טיב ההרפתקה שבחרנו לנו, ומבטיח שכבנות לאבות שלנו, הוא דואג לנו במיוחד, רק חסר לו להתעסק עם רוביק או עם מוטיק. המלצתו החמה והחד- משמעית היתה שלא נעיז להוציא את האוויר מהאבובים, ושלא ניתן לאף אחד לגעת בהם, וכך היה. בצהרי יום שישי, יצאנו ברגל לכביש הראשי, עלינו על האוטובוס לעפולה, וב"תחנה המרכזית" עלינו על האוטובוס האחרון לקריית –שמונה. גם כאן, אני צריכה להוסיף משהו לטובת קוראיי הצעירים, שרגילים שעד שכל הציוד לא נכנס לתאי האכסון בבטנו של האוטובוס, האוטובוס לא זז. פעם, זה היה שונה, עלית על האוטובוס עם כל הציוד שלך עליך, וככה  גם אנחנו עלינו לאוטובוס שהיה מלא בנוסעים, נדחסנו עומדות אחת לצד השנייה, כל אחת עם שק- שינה, תיק -גב קטן, ואבוב גדול העוטף את הגוף. ועוד משהו לטובת הקוראים הצעירים, לא היתה זו דרך זורמת ישירה ומהירה כמו היום, אלא דרך עם הרבה סיבובים, פיתולים, ובאמצע האוטובוס, שתי ילדות גדולות עם שני גלגלים.

אני לא זוכרת מה היו כל הלוגיסטיקות שעשה המארח שלנו לפני שנכנסו למסלול או אחריו. אני כן זוכרת טרקטור שהושאר לצד הגשר בין מעיין- ברוך ל"הגושרים", לדעתי בדיוק, אבל ממש בדיוק איפה שישבתי עכשיו עם זאב אישי לכוס קפה, נהנית מהמראות ושומעת את קולות הזרימה בנחל, ומספרת לו על מסע האבובים הזה. מה שבטוח, שמאז זרמו הרבה מים בירדן.

IMG_20191109_120022_1024x768

ואם שאלתם  בסופו של יום ארוך הגענו הביתה בשלום, מיקי ואני. קצת שרוטות משיחי הפטל שצמח על גדות הנחל, קצת חבולות מכל הענפים שפגשנו לאורך ולרוחב האפיק (תלוי בזרימה), קצת רטובות, אבל מאושרות מיום מושלם. אני חושבת שבאוטובוס חזרה מקרית- שמונה לעפולה העזנו להמרות את פקודתו של ינקו, ולהוציא את האוויר מהגלגלים.

IMG_20191109_130201_1024x768

__________________

(*) השיר "תל אל קאדי" שהושר על ידי שולמית לבנת. מילים רות חפץ.

התמונות:

תמונה 1-נחל שניר בשבת האחרונה, מבית הקפה על הגדה.

תמונה 2- בשמאל התמונה למטה-מיקי ואני כשעוד לא היינו מ"פאיות, אלא רק תלמידות בכיתה של המורה עדינה, בתמונת סוף השנה. בשורה האמצעית רביעי משמאל, אריק יעקובוביץ ז"ל, בנו של ינקו ז"ל, שהיה חברנו לכיתה, ונהרג במלחמת לבנון הראשונה.

תמונה 3 -עם בן-דודי, מאיר ממון ז"ל בבריכת השחייה בנהלל עם הגלגל כחלק מהפק"ל. חדי העין יכולים להבחין גם ב"ונטיל".

תמונה 4- המ"פאית מירב במחנה ההוא בחולות כפר- ויתקין.

תמונות 5,8-צי הטרקטורים על יד מתחם הרפטינג של "נהר הירדן", כפי שצילמתי בשבת האחרונה. האתר דרך אגב, סגור בשבתות.

תמונה 6-ינקו (יעקב יעקובוביץ ז"ל) הראשון משמאלה של התמונה, עובד במדגרה. התמונה מארכיון נהלל, ותודה לשרהלה  אבידב על העזרה.  חיפשתי הרבה תמונה של ינקו בממלכה שלו, אפילו ביקשתי עזרה מחיה ביתו. מצאנו תמונות אחרות שמזכירות אותו, אבל לא מצאנו תמונה בתיקון הפנצ'רים. זאת הכי הזכירה לי את דמותו. אולי בזכות הפוסט תימצא תמונה מתיקון הפנצ'רים….

תמונה 7 -הגשר על הכביש מעל נחל שניר בין מעיין -ברוך  ל"הגושרים" .

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.