הבלוג של haleli

עולם גדול, צעדים קטנים

בספטמבר 2010 יצאתי עם בעלי ושלושת ילדינו לטיול בעולם. כותבת על זה ועל בכלל. בואו לבקר אותי באתר שלי:www.family-world-travel.com

עדכונים:

פוסטים: 38

החל מספטמבר 2010

22/04/2012

אני מסתכלת על התיקים שמסביבי. איך לעזאזל אני הולכת לסחוב את כולם?

ארבע מברשות שיניים מנצנצות לי מבעד לתיק כלי הרחצה ומנפנפות לי מול הפרצוף. זהו. את לבד.

טוב, נו, אני לא באמת לבד. ואולי אני מדחיקה ואולי פשוט קל לי לא לחשוב על זה ולעשות את עצמי כאילו יש לי המון דברים על הראש וכאילו הילדים דורשים את תשומת לבי עד כדי כך שאין סיכוי שאף מחשבה על האמת תזדחל בטעות פנימה.

שמתי סטטוס בפייסבוק וגם כתבתי שבהודו את אף פעם לא לבד. ואני די מאמינה בזה. אנחנו בדלהי. הסואנת, המיוזעת, הרועשת. העיר שיש בה הכל. אני לוקחת את הילדים למקדונלדס. קצת מערבי, אחרי חודשים של אורז ועדשים. מסביבי חנויות מעצבים מבהיקות. כאילו אני בכיכר המדינה. איזה כיף. אבל אז נזרק לי זכרון מאתמול, איך הלכנו חמשתנו וחיפשנו גרביים ואיך שתינו קפה קר בדיוק כאן. ובא לי לבכות אבל אני לא. וקשה לי להבין למה בא לי לבכות בכלל.

אני חייבת תחתונים ומחפשת את אלה הקטנים עם התחרה. אחר כך מחליטה אחרת. בשביל מה תחרה אם הוא במילא לא כאן.

הוא חזר לארץ לכמה חודשים לסידורים ולענייני כסף כדי שנוכל להמשיך לטייל. לקח איתו את הכלב, כי בכל זאת, שלושה ילדים זה מספיק בשבילי כרגע.

שואלים אותי ‘איך תסתדרי’. לא יודעת, עדיין לא ניסיתי. ‘אני אסתדר’. אני עונה ומנסה להאמין בזה. בנתיים אנחנו מבלים עם חברים שהגיעו בול בזמן כדי להחזיק אותי שלא אכנס לפאניקה. רוב הזמן זה מאוד עוזר לי, חוץ מהרגעים בהם אני פשוט רוצה להיות לבד.

אבל ‘לבד’ זה מונח שאמא לשלושה שמטיילת בהודו לא מנהלת איתו יחסים. אפילו לא סטוץ אחד קטן. קוויקי. אין מצב. תחת זאת קבעתי עם חברה שמטיילת עם הבת שלה להפגש בדלהי ולהמשיך משם ביחד. לפחות לשבועיים הקרובים. היא קולומביאנית משגעת שגרה בספרד והבת שלה מלאת אש כמוה. ויש גם את קרן, צעירה חכמה שמטיילת לבד, שבאה להחזיק לי את היד שניה לפני שהיא בורחת לה לתאילנד.

וחצי מאנשי השכונה שבה אנחנו גרים בדלהי כבר מכירים אותי ונוח לי נורא כי יש מי שיקח אותי ביד לחנות בה מטעינים את הסלולארי בדקות שיחה, ויש מי שיקח אותי ביד לאלה שעושים כביסה זולה וכל הדברים הקטנים והיומיומיים האלה, שצביקה תמיד דאג להם.

אז אני לא לבד בכלל. אנחנו הולכים כולנו לסרט בוליבוד ותופסים שם כמעט שורה שלמה. סיפור על מלחמה חברתית ואהבה ויש שם שירים וריקודים וקצת מכות. ואחר כך מקדונלדס ואני מרגישה עטופה ומרגישה שהכל יהיה בסדר אבל חסר לי משהו. מישהו. ואני רק מתגעגעת ולא ממש מבינה למה החלטנו את ההחלטה הזאת.

הוא נסע בשביל מטרה טובה ואני לא מתחרטת. למחרת אורזים הכל ונוסעים לרישיקש. סאנו, חבר שהכרתי בנפאל מצטרף אלינו כדי לעזור לי. מתוך רחמים עצמיים אני מחליטה ברגע האחרון לקחת מונית ולא לנסוע באוטובוס מקומי כמו שתכננו. ככה זה כשאת לבד, את מרגישה שאת צריכה ‘לפרגן לעצמך’..אז פרגנתי לעצמי מזגן J.

הנסיעה אורכת בערך שש שעות. באמצע הדרך רני (בת תשע) מתלוננת על כאב ראש חזק. סף החרדה שלי מרקיע שחקים והסרטים רצים לי בראש. אני מוציאה את הטייגר בם ומורחת. היא חיוורת נורא וישנונית ואני בלחץ אבל לא מראה כלום. זהו. אלה הרגעים שמהם הכי פחדתי. והנה, הוא לא הספיק להניח כף רגל בארץ הקודש והם כבר כאן.

אני עוצרת את האוטו. שתנשום אויר. שתאכל חטיף. שתשתה משהו קר. וזה עובד. הילדה מתאוששת ואני מצליחה להשחיל נשימה אחת טובה.

חושך. אנחנו ברישיקש. המונית מגיעה רק עד גבול מסויים. מכאן צריך ללכת ברגל, לרדת במדרגות, לחצות את הגשר הארוך מעל לגנגה ולמצוא מקום לישון בו. יש לי כל כך הרבה תיקים ומזוודות שאני כמעט מחליטה להקים אוהל כאן, בחניה.

הילדים מתעשתים ראשונים. כל אחד, כולל גלי הקטנה, מרים על גבו תיק, אוסף שקית או בקבוק מים ועומד מוכן להליכה. אני רואה אותם ומתרגשת. אז אולי אנחנו נסתדר בכל זאת. סאנו כאן בשביל לעזור והוא נרתם מכל הלב. אנחנו עושים את המסע ומספיקים אפילו ללטף כמה פרות על הגשר J.

הלילה חם ודביק. אני נשארת לשמור על התיקים והילדים יחד עם חברתי הקולומביאנית יוצאים לחפש מקום לישון. היא שואלת אם אני לא רוצה להצטרף אבל הילדים שלי מאומנים היטב במציאת גסטהאוס הולם, אחרי כמעט שנה של טיול. אני סומכת עליהם במאה אחוז, במיוחד אחרי שאני מאתרת בזוית העין דאבה קטנה וריח הצ’אי מדגדג לי באף. שילכו לחפש. אני אשתה לי צא’י בנתיים ואנסה למנוע מהפרות מלאכול את התיקים..

מוזר לי שלא צריך לחפש מקום שמוכן לארח כלבים. מוזר לי שאני לא צריכה להסתכל על כלבי הרחוב ולבדוק אם הם נראים טובים או רעים. בריאים או חולים. הבזקים של געגוע ובדידות זה כנראה משהו שאצטרך להתרגל אליו בחודשים הקרובים.

ברישיקש אנחנו פוגשים כמה חברים שהכרנו בדרכנו בעולם וזה ממלא את השגרה שלנו עד שהיא כמעט עולה על גדותיה. הימים ארוכים וגדושי חוויות. השפה מעורבבת עם ספרדית והינדית ואנגלית ועברית. אני לא מוצאת את עצמי. מתאימה את עצמי דרך קבע לצרכים של הסובבים אותי. לא מספיקה לחשוב ולא מספיקה לעשות דברים פשוטים. מרגישה שאני רודפת אחרי משהו כל הזמן. עסוקה רק בחמש הדקות הקרובות, שוכחת איפה ארזתי כל דבר וכועסת על עצמי על היותי מפוזרת כל כך. שלושה ילדים מושכים כל אחד לכיוון אחר ואני צריכה לקחת החלטות של אחריות כל עשר דקות וקשה לי להחליט את הכל לבד.

לתת לבנות לצאת לרחוב לבד? לתת להם לאכול ירקות חיים? ביצים? חלב? לתת להם ללכת לשחות בגנגה המסוכן לבד עם חברים? איפה אני ממלאה דקות שיחה? לתת לבנות לעשות סיבוב על אופנוע של חבר? להרשות לה לישון אצל חברה? איפה יש קוסמטיקאית שמורידה שערות? לרני יש חום גבוה ומתפוצץ לה הראש. אחר כך לגלי. אני לא יודעת אם זה בגלל הרחצה בגנגה או בגלל איזה יתוש או סתם ויראלי. ללכת לרופא? להתחיל אנטיביוטיקה? לתת להן כמה ימים להחלים לבד? ואיפה יש כאן, לכל הרוחות, אוכל לא חריף?

איך אפשר להחזיק ידיים לשלושה ילדים בבת אחת, כשהרחוב סואן ואנשים זורמים לכל כיוון ואסור לרגע לעזוב להם את היד?

הילדים מאושרים כאן, עם מי גנגה קרירים ונגישים וסמוסק ממולא בבננה ושוקולד. עם הרבה ילדים מכל העולם לשחק איתם, קונצרטים של מוזיקה הודית קלאסית, אופניים ופרות חמודות שאוהבות ליטופים. בעלי החנויות והמסעדות כבר מכירים אותם וכשאנחנו הולכים ברחוב שומעים ‘גלי’ ‘גלי’ מכל כיוון.

ברקע מסתובבים אנשים נורא רוחניים ברחובות, או רגועים יתר על המידה בגלל תרגולי יוגה אינסופיים. גם אני רוצה יוגה. הפעמונים במקדשים לא מפסיקים לצלצל ורחש הגנגה מלווה את החיים. חם נורא והשמש קופחת או שיורד גשם. הפרות מסתובבות כאילו הן תושבי המקום. רני חוטפת מוט ברזל בעין והלחי שלה מדממת. אני מתקשרת לצביקה לארץ ומבקשת שיתפוס את פרופ’ שוורץ מתל השומר, הרופא המלאך שמלווה אותנו כל הטיול, ושישאל אותו מה לעשות.

אני מרגישה חסרת אחריות. איך נתתי לה ללכת לגנגה בלעדי. איך לא שמרתי עליה כל שניה ושניה. אני מרגישה את זה כמו סכין בתוך הלב. אבל כשאת כאן בהודו, הדברים נראים אחרת. את יודעת שחייבים לשחרר. את מבינה שיש גבול. את מאמינה שכדי לגדל ילדים עצמאיים שיודעים להסתדר בכל מקום ובכל מצב את חייבת לסמוך עליהם. ואת מבינה שאת רק אחת.

רק אחת.

אתם מוזמנים לבקר אותי באתר שלי: משפחה • עולם • טיול

עוד מהבלוג של haleli

למה את לא אוספת לה את השיער?

-כי היא מרגישה בנוח כשהוא פזור. כי הוא יפה. כי ככה. אני אמא שלה ואני מחליטה. לא עזר. בכל פעם שהייתי חוזרת מקפה עם חברה הייתי מוצאת את הילדה אסופת שיער למהדרין. ככה זה אצל סבתא. האמת, זה תמיד הזכיר לי את המערכון ההורס של...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

הרפתקנית בארון

קוים לדמותה. במחשבה לאחור יתכן שהיו נורות שהיו אמורות להידלק אצלה כבר מהילדות. ואולי רמזים קלילים לאורך חייה שמעולם לא התייחסה אליהם או שפירשה אותם אחרת. בכל אופן, אפילו לארון לקח זמן עד שגילה שהיא שם. הרפתקנית בארון...

תגובות

פורסם לפני 9 years
תצוגה מקדימה

קטמנדו היא עיר שלא...

וכשהצמיגים העייפים החלו לחרוק והתמונה בחלון התחלפה היא דחקה בלבה שירגיע את פעימותיו. לא לבכות, ביקשה. לא עכשיו. אחר כך יהיה לך זמן. כשעוצמים את העיניים הדמעות יורדות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה