בספטמבר 2010 יצאתי עם בעלי ושלושת ילדינו לטיול בעולם. כותבת על זה ועל בכלל. בואו לבקר אותי באתר שלי:www.family-world-travel.com
עדכונים:
פוסטים: 38
החל מספטמבר 2010
לנשום. לשאוף אויר פסגות צלול ומושלג. לנשוף אדים החוצה בעיניים לחות. לשאוף עשן קטנוע מרחוב מפוייח בלב המזרח הרחוק ולנשוף החוצה חיוך לתוך כל הקסדות הצבעוניות המרקדות מסביב. לשאוף חמש דקות של שקט בסטודיו ליוגה בעמק האלה ולנשוף החוצה את כל רשימת המטלות הצפויה לי אחר כך. לנשום. יחפה. לחלוץ נעליים ולתת לכפות הרגליים להעביר ...
לפעמים, כשאני יושבת ליד השולחן, ההוא שפונה לרחוב, ושותה צ’אי עם דבש, ושמה לי מוסיקה באזניים ככה שאף אחד לא מפריע לי, אני מסתכלת על העוברים ושבים וממציאה להם סיפור חיים. ממציאה להם סיבה להיותם צועדים, ממש עכשיו, על המדרכה מולי, בלייק-סייד, בואשישט, רישיקש, מואינה או כל מקום אחר בעולם. הנה למשל האישה הגבוהה הזאת, ...
וכשהצמיגים העייפים החלו לחרוק והתמונה בחלון התחלפה היא דחקה בלבה שירגיע את פעימותיו. לא לבכות, ביקשה. לא עכשיו. אחר כך יהיה לך זמן. כשעוצמים את העיניים הדמעות יורדות בקלות יותר. אז השאירה אותן פקוחות נעוצות בקטמנדו שהידפדפה לה מבעד לחלון. העבירה את האי-פוד להילוך קליל ונתנה למוסיקה להחליט עבורה על מצב הרוח. קטמנדו היא עיר ...
ואני לא מתכוונת למילוי שאלונים. ממש לא. כשאני מדברת על כסף באינטרנט אני מתכוונת לעסק פעיל, נושם, משגשג ומניב. אני מתכוונת להכנסה של מאות ואלפי דולרים בחודש. אני מתכוונת לנשים שרואות מול העיניים שלהן את המטרה ומוכנות להשקיע מאמץ כדי להגיע אליה. המטרה. טוב, כל אחת והמטרה שלה. אם זה רצון להשאר עם הילדים בבית. ...
תחנה אחרונה. לוקח לי זמן להבין את זה. לכל שאר הנוסעים זה נראה ברור מאליו. אבל מהינדרנגר נראית לי בדיוק כמו כל התחנות האחרות. עשרים ושתיים שעות נסיעה הגיעו לסיומן. אנחנו פורקים את התיקים, ונושאים אותם מרחק קצר למסעדה שנראית נחמדה למדי. לפחות היא נראית היחידה המתהדרת במאוורר תקרה עובד. השעה בסביבות עשר בבוקר. אנחנו ...
חום איימים. אני יושבת ונוזלת מול הפקיד במעבר הגבול של מומבסה, בצד ההודי. שולחן וסוג של סוכה מקורה וכמה פקידים וכמה ניירות. מאחורי נמצא האוטו עם כל הכבודה ולפני עומדת בתי האמצעית ומפלרטטת עם הפקיד בהינדית. אני חושבת לעצמי שאם היא מצליחה לנער אותו ככה מהתדמית הרצינית שהוא מנסה לעטות על עצמו, אז היא מסוגלת ...
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. לפני חודשיים וחצי עזבנו את הודו וטסנו לוייטנאם. יצאתי מהודו על ארבע. ממש. השבועות האחרונים סחטו אותי נפשית, רגשית ופיזית. הלכתי וירדתי במשקל, ואת הטיסה כבר עשיתי תוך כדי וירוס בטן אכזרי. דלהי, בה העברנו את השבועיים האחרונים היא עיר מדהימה אבל היא גם קשה מאוד מכל הבחינות. ...
תשע שנים למותו. בכל שנה אבא שלי מת מחדש. שלוש שנות מחלתו, שנים של מערבולת מתכווצות להן לכמה ימים סביב תאריך מותו. ואני מתמודדת עם זה בכל פעם מחדש. ובעיקר מתגעגעת. בכל שנה מחדש חוזרים אלי משפטים שהוא אמר. מבטים שלו. נשיקתו האחרונה. אני שוב יושבת ליד מיטתו ובוכה. ואפרת שעובדת עם אמא שלי שוב ...
“אז ויתרת על אהבה לנצח?” אני עומדת מולו, בג’ינס וטישירט. הוא יושב על ספסל ברחבת המנזר שאליו הצטרף עוד כשהיה ילד. הוא לבוש בגלימה האדומה האופיינית, פניו נעימים ומקבלים. הוא צעיר ממני. ואם יש שאלה אחת שאני פשוט לא מצליחה להבין זו שאלת האהבה. איך בנאדם יכול לגזור על עצמו צום שכזה? לכל חייו? אנחנו ...