הבלוג של אקולוגיה רגשית- עינת דורפן

אקולוגיה רגשית

מנחת בייבי יוגה לאמהות ותינוקות, מדריכה יוגה בביה"ח פסיכיאטרי ומנחת מעגלי נשים וכותבת על כל אלה ועוד... השפעות מי השפיע עליכם במהלך הדרך? שתי הסבתות שלי שנתנו לי השראה במהי עוצמה נשית. אימא שלי שלימדה אותי לנתח מצבים... +עוד

מנחת בייבי יוגה לאמהות ותינוקות, מדריכה יוגה בביה"ח פסיכיאטרי ומנחת מעגלי נשים וכותבת על כל אלה ועוד... השפעות מי השפיע עליכם במהלך הדרך? שתי הסבתות שלי שנתנו לי השראה במהי עוצמה נשית. אימא שלי שלימדה אותי לנתח מצבים ואנשים ותמיד לומר את מה שאני חושבת(למרות שלפי דעתי היא הצטערה על כך לא פעם). אבא שלי ששם דגש על פתרונות ופחות על בעיות. בעלי היקר שמשמש עבורי גורו זן מבלי להתכוון. בני הבכור שלימד אותי שאמהות היא לא משהו שאפשר לתכנן וכך גם החיים ושכישל אותי יותר מכל מלמדי מלמעלה גם יחד(בלי לזלזל באף אחד). ואחרונה חביבה היא מורתי הנוכחית ליוגה: ציפי נגב שמהווה השראה של ממש בכל שיעור ובכל מילה שהיא מוציאה מהפה והדרך הנעימה שבה היא עושה את זה.

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מנובמבר 2010

לפני כשבועיים בערך כתבתי מכתב שרציתי לכתוב כבר הרבה מאוד זמן. פירסמתי אותו בבלוג שלי בדמרקר והיו תגובות רבות ואלפי צפיות. מאז אני מרגישה שפתחתי נושא שאסור להפסיק את הדיון בו ולכן החלטתי להמשיך ולכתוב עוד ועוד. אני מקווה שבמקום מלא נשים דעתניות וחזקות יקבל הדיון רבדים נוספים ואולי אפילו יתפתח למשהו מעשי. בבקשה תגיבו כדי לאפשר את המשך הדיון.

28/11/2010

 

זה קורה פעמיים או שלוש בשנה, אני מסיעה את שימי(בעלי/יקירי) ואב ילדי לתחנת הרכבת ואנחנו נפרדים לפרק זמן שבין 3 ימים לשבועיים.

באותם ימים בהם אני צריכה להתמודד עם הכול לבד, עוברות לי בראש בכל פעם מחדש אותן המחשבות.

בתור אישה ישראלית, אני חושבת שאני אמורה לקבל חיזוק ותחושת משמעות מהידיעה שבעלי ממלא את חובתו למדינה כדי שאוכל לעבור את התקופות האלו בקלות רבה יותר.

אבל אני חייבת להודות שזאת אינה התחושה שאיתה אני מסתובבת והסיבות לכך הן רבות.

נתחיל מזה שכמעט כל מי ששומע שהוא יצא למילואים, אומר “מה עוד פעם?” או “הוא עדיין עושה מילואים?” או “למה הוא לא משתחרר מזה?” או “למה הוא צריך את זה?” או במקרה הטוב “יאאלה כל הכבוד לו, אין לי מושג איך הוא עדיין עושה את זה”…

אחרי כל זה, אני נשארת במין תחושה שנטל המילואים שאמור להתחלק בצורה הוגנת בין בתי האב, נופל על קומץ נאמנים שמקבלים עידוד ופרגון אפסי מהחברה מסביבם.

התחושה הזאת משאירה אותי עם המחשבה שאם אין חלוקת נטל הוגנת ופרגון מהסביבה כמעט לא קיים, אז מה הטעם?

אז אני חושבת לעצמי על כך שבמצב כזה המדינה צריכה מאוד לעודד את חיילי המילואים להמשיך ולשרת כדי שלא ירגישו פראיירים ושהנשים שלהם שהם משאירים בבית לבד עם ילדים ששואלים “איפה אבא שלי?” לא ירגישו פראייריות על כל הימים והלילות שהן צריכות להתמודד עם החיים המורכבים גם ככה לבד וילחצו עליהם למצוא דרך להשתחרר.

באיזה אופן יכולה המדינה לעודד אנשים לשרת במילואים?

מאוד תלוי מי החייל ומה מצבו המשפחתי והכלכלי.

לצורך העניין אתמקד במי שמצבם המשפחתי הוא נשואים + ילדים קטנים, במצב כלכלי מאתגר ושאינם עובדים במקומות עבודה מסודרים מספיק שסופגים את הפער בין השכר לבין ההחזר שמתקבל מביטוח לאומי.

אולי זה נשמע מאוד ספציפי אבל-

א) זאת המציאות שאני מכירה ורק עליה אני יכולה להעיד.

ב) נראה לי שמדובר בחתך מספיק גדול מחיילי המילואים כדי להעלות את העניין לדיון ציבורי.

איזו ציפייה יש למדינה מאותם חיילים שנעלמים למס’ שבועות בשנה מהבית ומסכנים את עצמם בשירות המדינה וחוזרים הביתה עם פחות כסף ממה שהיו חוזרים אם בכלל לא היו עוזבים את ביתם, נשותיהם וילדיהם?

האם זה לא קצת מוגזם לצפות ממשפחות צעירות לשאת בנטל כל כך כבד בלי להקל עליהם איפה שרק אפשר?

האם זה לא קצת מוגזם במצב כזה לצפות מנשות המשרתים לפרגן להם כשהם יוצאים מהבית?

האם זה לא מן הראוי שבמדינה כמו שלנו ידעו לתת כבוד ותמורה למי שנותנים מעצמם  בקור ובחום עם משקלים כבדים על הכתפיים תוך סיכון אמיתי לבריאותם כל זה כדי שכולם יוכלו לשבת בבתים הממוזגים שלהם בשקט?

האם זה לא מן הראוי שאם בעלי שחזר מהמילואים האחרונים לפני פחות מחודש, שבור, כואב ודואב בכל הגוף, ידע שהוא לפחות “שם לחם על השולחן?”

שלא לדבר על זה שאני שנשארתי בבית לבד ומחכה כל כך שהוא יחזור כדי שיקל על העומס, מגלה שאין עם מי לדבר ב-3 ימים הקרובים כי הוא חזר שבר כלי?

אז אני צריכה לגייס עוד כוחות כדי לתת לו רגע לנוח והוא שלא ישן שבוע ואכל אוכל מקופסאות שימורים לא באמת יכול להרשות לעצמו מנוחה אמיתית כי יש ילד בבית שהתגעגע לאבא שלו ואישה בהריון שמותשת גם היא ובית מבולגן ועבודה שאם הוא לא ילך אז הוא לא ירוויח כי אף אחד לא ייתן לו יום חופש בתשלום כי הוא עובד כפרילנס.

נכון שלא מכל מילואים הוא חוזר שבור ולפעמים אפילו נדמה שחזר מטיול שנתי עם החבר’ה וכמו בטיול שנתי לא ישנים אבל עושים חיים.

נכון שהחברים מהמילואים הם האנשים שהכי מפרגנים ועוזרים איפה ומתי שהם רק יכולים.

נכון שיש כאן דוגמא אישית לילדים של נתינה ותרומה.

אבל מעבר לכל אלה איפה הפרגון? מהמדינה? מהחברה?

לפני חודשיים הייתי צריכה לחדש את רישיון הנהיגה שלי, מדובר באגרה של כמה מאות שקלים ושימי אמר לי שאמורה להיות לי הנחה בגלל שהוא משרת במילואים כמו ההנחה שהוא קיבל כשחידש את הרישיון.

הוא אמר שהגיע אליהם למילואים מישהו שהסביר להם על כל הזכויות שמנסים עכשיו לארגן לחיילי מילואים ואמר שבינתיים הצליחו לגייס לא מעט גופים לטובת העניין ובניהם משרד הרישוי.

אותו אדם גם טען שההטבות שניתנות לחיילים מיועדות גם לבני משפחתם ומאחר וחידוש הרישיון שלו עלה סכום סמלי של 10 שקלים הוא היה משוכנע שההטבה תקפה גם לגבי כי זה מה שהוא הבין ממה שנאמר לו.

נגשתי למשרד הרישוי ושאלתי לגבי ההטבה שמגיעה לי, הפקידה הסתכלה עלי ושאלה “את משרתת במילואים?” אמרתי לה, “לא אבל בעלי משרת” היא הסתכלה עלי במין מבט של אז מה ואני הוספתי ואמרתי “אנחנו נשואים, אם אני משלמת זה אומר שגם הוא משלם” כמובן שלא היה טעם של ממש בלשכנע אותה אבל יצאתי משם בהרגשה שמשהו חייב להשתנות.

למדינה יש דרכים רבות להראות הערכה ופרגון לאנשי קבע ולאנשי תעשייה צבאית ולשוטרים ולעובדי מדינה למיניהם, למה חיילי המילואים לא נכנסים לרשימה המכובדת הזאת?

למה שאני לא ארגיש בכל פינה שיש מי שרואה ויש מי שמעריך את המאמץ המשפחתי? אז מה אם אני לא לובשת מדים בעצמי, כששימי משרת את המדינה גם אני משרתת אותה בכך שאני מוותרת על השותף שלי לחיים ל-30 יום בשנה והילדים שלנו מוותרים על אבא ל-30 יום בשנה שלא לדבר על הפחדים שעולים ללא שליטה כשאין לי באמת מושג מה הוא עושה שם ואם הכל בסדר.

 

כתבתי את המכתב הזה מכל מיני סיבות:

1) אני מאוד רוצה לדעת אם יש עוד נשות מילואימניקים שמרגישות כמוני.

2) לשתף בהרגשה שהיא אמנם אישית אבל בעלת משמעויות לאומיות.

3) לקבל תגובות מאנשים שונים ולשמוע את דעתם בנושא ואולי גם רעיונות.

4) לעורר שינוי כלשהו.

5) לפתוח דיון עם כל מי שמרגיש חלק מהמדינה ויש לו דעה או הרגשה לגבי הנושא.

עוד מהבלוג של אקולוגיה רגשית- עינת דורפן

שלום עולם!

שלום, ברוכים הבאים לבלוגים של סלונה. שיהיה הרבה בהצלחה, ויש לנו גם כמה טיפים בעמוד הראשי של הבלוגים (הקישור הכי שמאלי בסרגל הניווט)....

תגובות

פורסם לפני 9 years

יומן הריון- פוסט ראשון

  הריון שני שבוע 24 התחיל היום... שוב אותה תחושה של שעון חול שאחריו קשה מאוד לצפות מה יהיה. אני שוב במין לחץ כזה להספיק לעשות כמה שיותר לפני התאריך המיועד ואפילו לפני שאהיה כבדה מנשוא. איך שומרים על שפיות בתקופה כזאת?...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה