הבלוג של אמא מצפה

Expecting Mommy

האמת, כל האמת ורק האמת על הריון, לידה, הורות וכל מה שמסביב

עדכונים:

פוסטים: 24

החל מיולי 2012

תחילה וידוי, הייתי בטוחה שאת הפוסט השבוע אקדיש לטובת מבצע “עמוד ענן”. שאספר לכם איך עבר השבוע שלי של “הריון תחת אש”, כאשר הבעל נמצא אי שם בדרום בצו 8 ואני במרכז “חומקת” מטילים. על איך כהריונית מתקדמת תפעלתי בית, כלב ואפילו את עצמי. אך בשישי האחרון, עם חזרתו, סופסוף ובשעה טובה, של הבעל, השתנו התוכניות…

26/11/2012

תחילה וידוי, הייתי בטוחה שאת הפוסט השבוע אקדיש לטובת מבצע “עמוד ענן”. שאספר לכם איך עבר השבוע שלי של “הריון תחת אש”, כאשר הבעל נמצא אי שם בדרום בצו 8 ואני במרכז “חומקת” מטילים. על איך כהריונית מתקדמת תפעלתי בית, כלב ואפילו את עצמי. אך בשישי האחרון, עם חזרתו, סופסוף ובשעה טובה, של הבעל, השתנו התוכניות…


למקור

לאחר איחוד מרגש אך זריז עם הבעל, הבוקר התחיל כעוד בוקר שגרתי, עם תור לרופא הנשים החברמני שלי, שביקש לראות אותי שבועיים אחרי פגישתנו הקודמת. הבדיקה התקדמה כרגיל: מעבר על הבדיקות האחרונות, אולטרא סאונד לראות שהכל תקין (דופק, תנועות, מי שפיר וכן הלאה), משקל ולסיום לחץ דם – או אז מתחיל הבלאגן. “לחץ דם גבוה מדי” הוא מסנן בין שפתיו, “זה בטח כי הלכנו מהר” אני אומרת, בניסיון למצוא סיבה הגיונית ללחץ הדם המשתולל. בודקים שוב, ניכר בפניו שגם מהבדיקה השנייה הוא לא מרוצה במיוחד.

“אני שולח אותך למיון” הוא אומר, ברגע הראשון עוד חשבתי שהוא מתבדח, אבל מבט נוסף בפניו הסגיר שהוא לגמרי רציני. בשלב זה חשכו עיניי, מה מיון? עכשיו? אבל עוד יש לי סידורים. הבעל רק לפני שעה קלה חזר, אחרי שבוע בנפרד. ובכלל, באמת שאני מרגישה טוב. אבל הוא לא לוקח סיכונים. אנחנו יושבים מולו, ממתינים שיסיים להזין במחשב את כל הנתונים ושידפיס את ההפניה למיון. אני נושכת שפתיים, בוהה בקיר הדיפלומות שמאחוריו. בעלי מנסה למשוך את תשומת ליבי, אבל אני יודעת שאם רק אסתכל עליו, בין הלחץ להורמונים, פשוט אתחיל לבכות.

יוצאים מהמרפאה, הבעל מרגיע שזה בטח שום דבר, יבדקו אותך, יראו שהכל בסדר ונמשיך בסידורים (אבל לא עד מאוחר כי הוא קם מוקדם הבוקר והוא נורא עייף), אני נרגעת קצת ומסכימה איתו. זה בטח שום דבר.

כעבור נסיעה די שלווה, מגיעים לבית החולים, הוא משאיר אותי בפתח בניין יולדות ונוסע להחנות. אני עולה בינתיים, מתחילה בהליך פתיחת התיק ואפילו מספיקה לעשות בדיקת שתן זריזה, עד שהוא מצטרף. בודקים לחץ דם (גבוה מדי), בדיקת דם, מוניטור (יש צירים, אבל אני לא מרגישה), בדיקת רופא לא נעימה במיוחד (צוואר הרחם מעט מקוצר אבל שום סיבה לדאגה בשלב זה) – הוא שולח אותי לקבל עירוי של שני ליטר ושוב לחץ דם לוודא שירד ומוניטור לראות אם נרגעו הצירים.

ממתינים בלובי, מנשנשים קרואסונים טעימים שקנה הבעל לארוחת בוקר, מחכים שכל הנוזלים יכנסו לדם ומתכננים את המשך הלו”ז – סידורים כבר לא נספיק כי כבר צהריים, אבל מסכמים על ארוחת צהריים על הספה ומנוחה טובה.

חוזרים לבדוק לחץ דם – ירד, אבל לא מספיק, עדיין גבוה מדי. שוב מוניטור – נרגע, אבל לא מספיק, עדיין יש צירים. חוזרים לרופא ולאחר מליון שאלות (שתשובותיהן שוללות רעלת הריון) הוא מסכם ב”אני מאשפז אותך עד ליום ראשון” וברגע אחד מבטל לנו את כל התוכניות להמשך היום וסוף השבוע. רושם כדורים להפסקת צירים וזריקות להבשלת הריאות של צ’ופצ’יקית (“למקרה שנצטרך ליילד אותך”) – מלחיץ. אבל באמת שאני מרגישה טוב!

עוד בדיקת דם, מקבלת צמיד, עולים למחלקה, אני נרשמת, מקבלת מיטה, האחיות נחמדות (לפחות) והבעל כל הזמן שם תומך, מנחם ומרגיע – המתוק. אחרי התמקמות ועוד דגימת שתן, הוא נוסע הביתה להתארגן ולארגן עבורי תיק (כיוון שאסור לי לעזוב את ביה”ח). מנצלת את הזמן למנוחה, עדיין מתוסכלת. מתיידדת עם הבחורה שאיתי בחדר, נרגעת. ארוחת ערב, מסרבת, הבעל מביא עוד מעט. מוניטור, עדיין יש צירים, הפעם אפילו מעט כואבים. הבעל חוזר עם תיק, אוכל והרבה פינוקים. אוכלים, רואים סדרות במחשב ונפרדים ללילה, עושים משמרות על המיטה והכלב שבבית.

לילה ראשון במחלקה עובר שקט יחסית, אבל הפלסטיק של העירוי כואב לי כשאני משנה תנוחה וגורם לי להתעורר כל שעה. 5:30 – השכמה, חלבון בשתן – שלילי (ומעכשיו ועד מחר בבוקר הכל לתוך צנצנת), חוזרת למיטה, 6:00 – לחץ דם – ירד סופסוף, אני מרוצה. 8:00 – ארוחת בוקר. 9:00 ביקור הורים – תוך כדי שיחה מתחילה שוב להרגיש צירים. ביקור רופא – מדווחת על צירים, אבל הרופא נשמע רגוע. שוב בודקים לחץ דם – עלה מהבוקר. 10:00 – הבעל חוזר עמוס פינוקים לבוקר. בצהריים משחררת את הבעל לארוחת צהריים ונשארת לנוח, מקווה לשיפור במצב ולשחרור בהקדם.

בדיקות אחה”צ משפרות את מצב הרוח, עד שזריקה נוספת לזירוז הבשלת הריאות פוגשת בישבני. הבעל חוזר בערב עם גלידת שוקולד וחיבוקים. החברה באה לבקר. לילה שני יורד על המחלקה, כולי ציפייה למחר ותקווה גדולה לשחרור ממנה. 6:00 – השכמה. מוסרת צנצנות, כדורים, ארוחת בוקר. הבעל מבקר, הרופאים מבקרים, המדדים תקינים – סימנים מעודדים. לקראת צהריים ואני על קוצים, מחכה לתוצאות והחלטות על המשך שהותי במחלקה. 14:00 – תוצאות טובות מבשרות לי על סיום השהות – הללויה! מכתב השחרור ביד, הבעל בדרך, אני בעננים, נשבעת שפעם הבאה בית חולים זה רק בלידה.

בערב חוזרים אל החברמן, הוא מרוצה מהתוצאות אבל רוצה מעקב צמוד מעכשיו ועד הסוף – הריון בסיכון היר וי קאם!

עוד מהבלוג של אמא מצפה

כשאת אומרת "נה" למה את מתכוונת?

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: השעה 2 בלילה והתינוק לא מפסיק לקטר. נתתם לאכול, החלפתם חיתול, הוא עשה גרעפס ואתם כבר למעלה משעה מקפצים על כדור הפיזיו כשהוא מונח עליכם בתנוחת ה"נמר על עץ". נשמע מוכר? אם אתם כמונו, סביר להניח...

אמאל'ה, אני אמא!

מדהים כמה רק עכשיו, כשאני אחרי, אני מבינה שלא משנה כמה נתכנן, כמה נתכונן, בסופו של דבר הדברים יקרו בדרכם. לא משנה כמה אמרתי מראש ש"נזרום" ו"מה שיהיה יהיה" – רק עכשיו אני מבינה עד כמה לא הבנתי את המשמעות לעומקה. שבוע 38. הכל...

תצוגה מקדימה

מצפים לבואה

דצמבר כבר כאן, חודש תשיעי כבר ממש מעבר לפינה. איזו התרגשות! ההתרגשות, מסתבר, לא פוסחת על אף אחד וגם הסבים והסבתות לעתיד מצטרפים ל"חגיגה". רק אתמול סיפרו לי הורי איך הוציאו מאחסון את כל הבגדים הקטנטנים, הבובות והצעצועים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה