פסח

בחורה עם מחשב נייד

רבקה דויטש 

נולדה ב-1982 בצפת, וגדלה למרגלות הר מירון. נשואה לאחד. אם לארבעה. מתגוררת ביישוב נופים.

 

ריבונו של עולם. מקובל לפנות אליך במכתב פתוח לעיני כל? אני לא בטוחה אם כן או לא, וגם אין לי דרך לדעת זאת. אני כן יודעת שחג הפסח ממשמש ומתקרב, ואף נוהגים להוסיף מיד אחריו את ראשי התיבות הבעל"ט – בא עלינו לטובה. ואני כלל לא מרגישה שזה מגיע עליי לטובה. אולי יותר לכיוון של אימה ולחץ.

ריבונו היקר שלנו. קשה לי לקום בבוקר עם הידיעה הברורה והאימתנית שמחכה לי שם קו סיום בוהק שעוד כמה שבועות אני צריכה להגיע אליו במצב פרפקט. אני לא מושלמת ורחוקה מפרפקט, וכך גם הבית שלי. עד שלימדתי את עצמי לוותר על השאיפה הזו להיות מושלמת, וללמוד לקבל את עצמי כפי שהנני, עם פגמים ושריטות ושפשופים, הנה נגזר עליי להתחיל להתמרק ולהצטחצח ולפשפש בכל נקיק אפשרי כדי למצוא פירורים ולסלקם. אני לא יודעת להסביר כל כך מדוע, אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב.

גדלתי בבית שהיה דומה מאד למוזיאון. אמא היתה אלופה בלשמור על כל חפץ מונח נוצץ במקומו. טיפת שוקו סוררת אשר זלגה אל רצפת המטבח נוקתה ונעלמה בן רגע. בסוף כל יום הכיורים הבהיקו. סימני אצבעות ידיים לא טרחו להראות את עצמם על ידיות הדלתות של המקרר או החדרים. לקח לי שנים אחרי החתונה ללמד את עצמי ללכת לישון בשקט ובשלווה גם אם נותרה צלחת שאינה שטופה עדיין בכיור. הסטנדרט הנורמלי כביכול, ממנו הגעתי, היה מאד גבוה. אבל למדתי, בהחלט, בדרך מייסרת ולא פשוטה, להנמיך ציפיות ולאפשר לעצמי לחיות בשמחה גם כשמבולגן מסביב. אימצתי לעצמי את הפתגם המתורגם מאנגלית: רצפה דביקה וקירות מלוכלכים = העיקר שהילדים מאושרים.

אם תבואו אלי הביתה (ואתם מוזמנים, רק תתנו צלצול קודם…) הרצפה תהיה בדרך כלל נקייה. הילדים ייראו מסודר פחות או יותר. בסך הכל אני בלבוסטע לא רעה, ולרוב לא מגיעה למצבים בהם הבית מתהפך עליי ודורש כבר שאתייחס אליו כי כבר כלו כל הקיצין… אז למה, רבש"ע שלי, למה אני כל כך מרגישה מאויימת מפני פסח?

ליל הסדר בעיניי הוא סוג של אבן בוחן אמצע שנתית שמגיעה קבוע מידי שנה. כמו מבחן מחצית, נניח. הרבה פעמים אני נוהגת לדמות אותו לטבילה החודשית של האישה במי המקווה. כמו שאלוקים מצווה אותך, אישה, פעם בחודש למרק את עצמך, להתנקות ולהצטחצח כדי לטבול ולהיטהר, לחדש ולהתחדש; כך בעצם, בזום אאוט כזה עם פרספקטיבה רחבה יותר של מאקרו, גם הבית נדרש פעם בשנה להפוך את עצמו מכל הכיוונים והזוויות כדי לייצר איזושהי התחדשות.

וטוב שאתם קופצים עליי עכשיו. כי בעצם הציווי הוא לנקות את החמץ. לא לצבוע קירות, לא להחליף משקופים, לא לבצע את ניקיון האביב הקולקטיבי והאולטימטיבי שהשאלנו מעמי העולם הנוהגים לערוך אותו בתקופה אביבית זו של השנה. ובכל זאת, גם בעקבות ניקוי הבית באופן סטנדרטי מחמץ רגיל יש בו תחושה של אוורור, בדיקה עצמית, חילוף חומרים ואף טהרה במידה מסוימת. ועם כמות הגלונים של המים שמשפריצים על כל החלונות, אפשר בקלות להגיע לשיעור הסאה של בור המקווה הכשר לטבילה.

אז מניין הפחד? אני שוב מנסה לשאול את עצמי. אם כי בעיקר אני מנסה להתמודד. להתמודד עם רשימה בלתי נגמרת של מטלות שהכנתי לעצמי כבר מט"ו בשבט, של משימות שאני רוצה להספיק. עד כה סידרתי קצת ארונות בחדרי הילדים. אבל יש גם לשטוף מרפסות וחצר ומדרגות ולנקות את האולפן של דויטש ואת חדר הצעצועים וחדר האורחים (מזל שמדובר באותו חדר). אני מתבוננת ברשימה ושואפת המון אוויר פנימה. ואז אני מתחילה למחוק. למחוק את מה שלא צריך והוא סתם תוספת מעבר למטלות שחייבים לעשות. כל המוסיף גורע, אני ממלמלת, מנסה להקל מעל עצמי נפשית, ולהשאיר את טריטוריית המטבח וסביבתו בתור עדיפות עליונה. אם אספיק להתייחס לשאר האזורים בבית אקח את זה כבונוס.

מה אני רוצה ממך ריבונו של עולם? לשם מה אני משגעת אותך ואת מי שטורח לקרוא את  הדברים האלה בערב פסח עם הפחדים שלי? יש נטייה כזו להשוות כל הזמן. אם בגן השווינו למי יש צמה יותר ארוכה ובתיכון השווינו מי הוציאה יותר בבגרות, אז לקראת פסח אנחנו נוטות להשוות מי הספיקה כבר להתכונן יותר. אני לא מבטלת את העובדה שמדובר בחג מורכב שצריך להיערך אליו מראש, במיוחד אם את זו שמארחת סביב שולחנך אורחים וסועדים, ובנוסף לנקיונות צריכה גם להיערך לסשן בישולים רציני ביותר; אבל כן, השיח הכללי סביב מי הספיקה לנקות את מה וכמה, מייצר איזשהו לחץ סביבתי שמשפיע עליי לרעה. כאילו אם לא הספקתי כבר לעשות אלף בית גימל אני לא מספיק טובה או כשרה לפסח.

אם כבר ההשוואה לטהרה, אז כן, זמן הטבילה הוא זמן קדוש שמעלתו נמדדת גם בשמירת סודיותו. יש ציווי ממשי לא לגלות ולספר לאף אחד מתי את צריכה ללכת ולהיטהר, ומי לא מכירה את הלהטוטים שאמא עושה כדי להסוות את ההכנות ליציאה מהבית לעת ערב, ואת הרונדלים הלוך ושוב סביב המקווה כדי שעין אחרת לא תזהה את הרכב שלי בחנייה הסמוכה. אז אולי אפשר להנמיך גם את גובה הלהבות סביב ההכנות לפסח? מי אמר שחייבים לספר בפרוטרוט מה קורה בתוך הבית?

נכון, מותר לדבר על זה ולהידבק באהבה סביב קדחת החג. אבל אולי ניתן לנטרל קצת מהתחרותיות שקמה ועלתה לה? אני בטוחה שלחרדות שלי הדבר יועיל מאד. ריבוינו, אני בטוחה שלא לכך התכוונת כשציווית לנו את הפסח. לא לאימה חיל ורעדה כי אם התכוננות נינוחה ונורמלית לחג שאמור להוציא אותנו לחופשי. מהכבלים של עצמנו. מהעבדות ומהשעבוד הפנימי, ובין השאר מהתחייבות הלא ברורה והלא רצויה הזו להשוות כל הזמן את המצב שלי למי שסביבי. לבדוק בכל רגע היכן אני והיכן הם. מי הספיק עד כה ומי לא, ולפי זה לקבוע את מעמדי. די. זו אכן תחושת עבדות ממשית ואני לא רוצה בה. אז אני בוחרת, ריבונו של עולם, לנטרל את כל המדדים ההשוואתיים האלה ולהתחבר לעצמי ולרמה שמשאירה אותי נינוחה ושפויה לקראת חג הפסח.

כן, זו ההתמודדות שלי. להזכיר לעצמי שאבק זה לא חמץ ואני לא קורבן פסח. כמה קלישאתי ככה מרגיע. נראה כי הגיע הזמן שמישהו ירים את כף האשפה ויעצב סטיקר כזה שיחולק בצמתים לפני פרוס החג. אני מוכנה לכסות את האוטו שלי במדבקות האלו, שנייה אחרי שייצא מצוחצח ממכון השטיפה. אופס. עוד מטלה נוספה לרשימה – לשטוף את  האוטו!