מיכל אהובתי

בחורה עם מחשב נייד

מיכל ואני הכרנו באוגוסט 1995, תחילת קד"צ ת"ש בבה"ד 11 בצריפין (בימים הטובים שבנות היו ממש תורמות חודשיים על חשבון זמנן הפנוי רק כדי לזכות בתפקיד הנחשק ולהפוך למש"קיות ת"ש). מיכל היתה זו עם התיק הגדול מהצפון,שלא היה ברור לי איך היא מגיעה בזמן בימי ראשון כשאני בקושי מצליחה שלא לאחר עם הטרמפ שלי מהרצליה…אני זוכרת שהיא הצחיקה אותי כבר מהרגע הראשון באיזה מסדר או תורנות מטבח או בשעה ש"הפקרנו מגרפות" בשיטוטים עם הרס"פ של הקורס בגינות הבה"ד.

מאז התראינו עוד מספר פעמים במהלך השירות, בבקו"ם או בשלישות, מתעדכנות במצבן של בקשות התשמ"ש, הקל"ב, החו"מ ושאר בקשות עם שמות צבאיים שדורשות המון אישורים ותורמות בודאות להכחדתם האיטית אך הבטוחה של יערות הגשם.

 זהו…עברו השנים בהן השתחררו מהבקו"ם והשלישות, בהן החו"ם היחיד בו טיפלנו היה שלנו, של בני זוגינו או של ילדינו(בסדר הפוך, מהסוף להתחלה) ופתאום נפגשנו בכפ"ס, ב"עדן טבע מרקט", אם לדייק. אני עם אחד מילדיי הישוב בעגלה והיא עם שלה. מייד זיהיתי אותה, היא לא השתנתה, השנים כאילו לא נגעו בה. רק שם המשפחה השתנה והסטטוס המשפחתי, והמקצוע והכתובת שכבר לא היתה בחור בצפון שהכרתי רק בזכות איזה טיול שנתי בכיתה י"א. אח"כ ביקשנו יפה חברות אחת מהשנייה בפייסבוק וזהו…שוב נתק. עברתי לסינגפור, התחלתי לכתוב את הבלוג ומיכל היתה שם – קוראת, מגיבה, צוחקת בצחוק שאני זוכרת כשלה. ואני שוב מגיבה, מודה לה על הפרגון, שמחה שהיא צוחקת. וזהו…עד שלפני כמעט שבועיים מיכל כתבה לי שגם היא כותבת בלוג בסלונה שנקרא "קרצינומה אהובתי". חשבתי שאני חולמת, שהיא שוב צוחקת עלי, מה לה ולקרצינומה, היא רק בת 33 ומשהו, מה לנו ילידות 77 ולמחלה הזו…הקלקתי על הקישור לבלוג שלה ו…זהו….לא יכולתי להפסיק לקרוא ולא יכולתי להאמין מה קרה למיכל קצת אחרי "עדן טבע מרקט". איך מחיים "אורגאניים" ושקטים בכפ"ס היא עברה למלחמה על החיים במחלקות אונקולגיות שכל קשר בינן לבין בריאות הוא מקרי ביותר.

מיכל שאלה באותה תגובה בה ציינה שהיא כותבת את הבלוג, שתשמח לשמוע מה אני חושבת עליו, ושאביע דעה. אבל הדעה היחידה שיכולתי להביע היתה כלפי אלוהים או כל מי שמחליט עלינו בעולם. כל מה שיכולתי לחשוב היתה מחשבה ילדותית שהסתכמה במשפט הכה לא מתוחכם:"זה לא פייר" או "פיירי", למדקדקים שביננו שגדלו בשנות ה- 80. לא יכולתי להאמין לדברים שמיכל כתבה שאיתם היא מתמודדת. לכימו, לנשירת השיער, לפיאה, לגרודים שמתחת לה, לניתוח, לדימוי הגוף, למשפחה שמתמודדת איתה בצורה ראויה להערצה, לבן שלה ולהשלכות של המחלה עליו ועל הזוגיות,ובעיקר לפחדים ולפחד הראשי ביניהם – פחד מוות.

דרך הכתיבה שלה, הייתי שם איתה כשהודיעו לה על הגוש בשד, הייתי באשפוז, בכימו, עלתה בלי בחילה אחרי כל טיפול, גירד לי הראש בסוף כל יום של חבישת הפיאה, הרגשתי היי וצחקתי בעקבות הפוסט אודות קנאביס הרפואי וישבתי כשדמעות בעיני כשמיכל סיפרה על התמיכה של המשפחה ועל הפחדים לצד התקוות.

לכל אורך הקריאה המשיכה לקנן בי השאלה הילדותית "אבל למה?", למה דווקא היא, למה בגיל כ"כ צעיר, ולמה בכלל…אני, מלכת ה"לי זה לא יקרה" מחור בשן, דרך מינוס בחשבון הבנק שלא מעלה על דעתה אפשרות בכלל של מחלות קשות, לא מצליחה לתפוס, איך זה כן קורה ועוד למישהי בת גילי שאני מכירה. וגם לא מסוגלת לתפוס את תעצומות הנפש שגייסה חברתי לבקו"ם כדי לעבור ולנצח את המחלה הנוראה הזו.

מיכל, ראשית – תודה שהסבת את תשומת ליבי לבלוג שלך ותודה שהרשית לי לכתוב את הפוסט הזה בנוגע אליו.

 שנית, הייתי אומרת שאני מורידה את הכובע בפנייך, אבל זו לא האנלוגיה הכי מתאימה לסיטואציה, אז אני מצדיעה לך, אם כבר התחלנו בצבא, נסיים בצבא. באמת, העברת אותי מסע, את המסע שלך. הצלחת באמצעות הכתיבה האמיתית שלך והמצחיקה למרות הנושא הכואב נורא, להכניס אותי לעולם שלך, לקחת אותי איתך לבית החולים, לבתי הקפה, ללונדון, לבית שלך ולתת לי לצפות מהצד וללוות.

לפני כמה ימים התלבטנו אני ואחי וחברה על מה אנשים כותבים בלוג והאם זה לא קצת "האח הגדול" לקרוא אותם. אז תודה על התשובה. לולא את, לא הייתי יודעת לעולם מה עובר על מישהי שמתמודדת עם סרטן השד, ולא, זה לא מרגיש כמו האח הגדול, זה מרגיש כמו האחות הקטנה שמתמודדת עם משהו גדול מכולנו, שמשאיר אותנו חסרי אונים מולו ונותן לנו תפקיד של צופים ומעודדות.

בהזדמנות זו אני מציעה ל"הד האנטרס" מטעם כל ההוצאות לאור לשקול ברצינות להפוך את הבלוג החשוב הזה לספר, ולאגודה למלחמה בסרטן(שכפי שמיכל אומרת, כבר הקיש אצלה בדלת) – אולי הגיע הזמן להפסיק להשתמש בפרסומות משנות ה- 80 עם האישה שנשרפת בשמש והציצים בפנים, ולהתחיל להשקיע בחומר (אפרופו קנאביס רפואי בו אתם כבר משקיעים בחוכמה) אמיתי (לא שיש לי השגות לגבי טיב החומר שלכם…). ייתכן שלצד הקאנביס הרפואי שווה לתת לחולות סרטן השד, גם את פיסת המציאות שהיא מנת חלקן במילא, שמיכל מיטיבה כ"כ לתאר כבר 7 חודשים. שווה בדיקה, כמו שאומרים אצלכם באגודה…לא?

זהו, לא הכל זה סינגפור, בילויים בבריכה, שופינג ונסיעות לתאילנד. יש חיים אחרים שם בחוץ ויש כאלה שנלחמים עליהם. זה לא אומר שממחר נפסיק לקטר או לרחם על עצמינו, חס וחלילה, זה רק אומר שכנראה צריך להתחיל לחיות אותם, באמת.

ומיכל – אני יודעת שלא התראינו מזמן,אבל אני מבטיחה להזמין אותך לסיבוב ניצחון בעגלה ב"עדן טבע מרקט" ביולי כשנגיע לביקור בארץ. נשב לנו על איזה לחם דוחן וקפה עולש טוב ונצחק כמו אז בבה"ד 11 כשעוד לא ידענו חו"מ מהו.

אוהבת מאוד,

פז

מצרפת פה לינק לבלוג של מיכל: http://saloona.co.il/carcinoma/

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.