הבלוג של אסתר

ועד הבית

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מדצמבר 2014

זה אמצע הסתיו, הטמפרטורות צנחו פלאים, אני הולכת ברחוב האפל וקריר לי. אני מחבקת את עצמי, ונהייה לי קצת יותר חם. אני מתעטפת בצעיף הצמר הגדול, וצליל העקבים שלי נשמע כשאני דורכת על המרצפות הרטובות מגשם בעיר הגדולה הזאת, שאפלה גם בלי קשר למזג האוויר.

אני הייתי היחידה ברחוב הנטוש עד לפני כמה דקות, אך עכשיו אני שמה לב להצטברות של אנשים מרחובות שונים בצומת מולי. כולם פונים לאותו כיוון, והם, ואני, מלאים בהתרגשות.

אולי מסיבות שונות, אבל אנחנו חולקים את אותה האנרגיה השייכת להופעות מוזיקה טובות באמת.

אני מתמזגת עם הקהל. אני היחידה שבאה בלי חברה. בדרך כלל מעדיפה שלא ללכת להופעות לבד, אבל הפעם המצב שונה. הפעם אני צריכה את הלבד הזה, ואחרי כל כך הרבה שנים זה כבר לא כל כך מפחיד.

עם הזמן מתרגלים להכל.

הידיים שלי קופאות קצת אבל אני לא מרגישה בהן. קצב הלב שלי גובר כשאני עומדת בתור, ואחרי כמה דקות עצבניות אני מציגה את הכרטיס שלי, ונכנסת.

אחרי כל כך הרבה שנים, עוד מעט ניפגש.

 -

כבר שנים אני מופיע מול קהל גדול, אך עדיין מתרגש כל פעם מחדש. האולם מלא במאות אנשים אבל כרגיל, כמה דקות לפני ההופעה אני מרגיש הכי לבד שיש. אולי זאת המוזיקה, אולי זאת העיר הזאת בכלל.

היא אפלה בעונה הזאת. בעצם, היא אפלה תמיד. עיר ענקית מלאה בבדידות.

אני שומע את להקת החימום מסיימת את השיר האחרון, ואת מחיאות הכפיים והצעקות הקוראות לי לעלות לבמה.

קשה לתאר את ההרגשה הזאת – כל כך הרבה אנשים שבאו לשמוע את השירים שלי. את המילים שבחרתי כדי לתאר כאב, שמחה או כעס, תווים שהתאמתי לרגשות, שיהיו בדיוק באותו הצבע.

ועדיין, הדקות האלה לפני העלייה לבמה תמיד מרגישות לי הכי לבד שיש.

 -

אני לא נעמדת מקדימה, זה יותר מדי בשבילי. מעדיפה להיטמע בין הקולות, הצחוק, הכפיים.

התאורה נדלקת והלהקה עולה לבמה. כמה שניות אחריהם הוא נכנס בריצה, מנפנף בידיו ומחייך.

זורק איזו הערה שנונה והקהל צוחק. אני לא מאמינה שהוא פה מולי. אחרי כל השנים האלה, אני עומדת בין מאתיים אנשים זרים, שהדבר המשותף היחיד בינינו זה הוא.

הוא מתחיל לנגן מנגינות אליהן ידעתי את המילים בעל פה כבר הרבה מאוד זמן.

הוא מנגן, ואני שוב בדירה הקטנה השכורה שלנו במרכז תל אביב.

אני שוב בסלון, כשהוא שכב על השטיח עם חור פעור בלב שמעולם לא יכולתי למלא עד הסוף, ושלבסוף בלע אותנו.

הקהל שר מילים שנכתבו עליי, ואני תוהה אם אני עדיין בזיכרונות שלו כשהוא שר על האחת שעזבה אותו. אני תוהה אם הוא עדיין חושב עליי כשהוא שר את השיר על הבת זונה.

-

אני פותח את ההופעה בשיר שמח. צריך להדליק את הקהל, לתת לו להתפרע לפני שהוא נכנס אליי לנשמה ומבין שהשיר הזה הוא בין הרגעים השמחים הבודדים שהיו לי.

השירים הראשונים שוברים את הקרח בינינו, ולאט לאט אני מרגיש איך אני ושאר האנשים באולם מתחילים להתקרב. אני רואה בליל צבעים במקומות בהם אמורים להיות פנים, וכולנו מתנתקים לרגע מהצרות בחוץ, נהנים מהדבר היחיד שעוד לא הרסתי.

אני מתחיל את השיר שנכתב עליה. העיניים שלי מצטמצמות, ולרגע אני חושב שזיהיתי את הפנים שלה מבין כולם.

לפעמים אני עוד מקווה שיצא לנו להיפגש. שיום אחד היא תגיע לאחת ההופעות שלי, שיצא לנו לדבר.

שאני אסביר לה שלמרות שאני צועק עם צלילי המוזיקה שהיא בת זונה על שעזבה אותי כשלא היה לי אף אחד אחר, אני מבין שלא היה לנו טוב.

לפעמים אני מקווה שתהייה לי ההזדמנות לומר לה שלמרות שכעסתי, אני יודע שאני האשם בכך שגרמתי לה לעזוב, שהטבעתי את השמחה האינסופית שלה בעצב שלי.

אם היינו נפגשים הייתי אומר לה שאני יודע שהאהבה שלה אליי אכלה אותה מבפנים, שאני יודע שהיא רצתה לעזור לי אבל שלא רציתי להינצל, ואם הייתי יכול גם אני לא הייתי נשאר איתי.

 -

אחרי כל השנים האלה, אחרי כל הפעמים שבהם ראיתי אותו כותב, מנגן ושר את האמת שלו, אני עדיין נפעמת מהיכולת שלו לרגש ולתפוס את תשומת הלב של כולם.

בן אדם שהיה פעם שבור שר מולי, אבל אי אפשר לראות את חלקיי האיחוי. העור שלו חלק, כאילו מעולם לא נפצע על ידי מילים, אהבות, פרידות. הוא כריזמטי, מקסים, מקולקל. בעצם, אולי זה סוד הקסם שלו.

הרבה זמן חלף, הכל שונה עכשיו. אני כבר לא אוהבת אותו, אני כבר לא לבד, אך פעם הוא היה החבר הכי טוב שלי בכל העולם כולו.

הוא שר בכל הרגש שאפשר לגייס. רגש שהיה הורג אותו פעם, ושאני מקווה שמכוון למקומות טובים יותר היום.

 -

כשאני על הבמה, אני חושב על כל מה שעברתי. הרבה השתנה מאז. אני אמנם עדיין מתפרנס ממוזיקה, ההורים עדיין חושבים שאני בין עבודות למרות שכבר עברו 15 שנה ושמזמן אני לא רעב ללחם. הכל השתנה ואני במקום טוב בניגוד למקום בו הייתי איתה.

אני לא לבד יותר, השלמתי עם עצמי אבל עדיין חושב עליה לפעמים.

חושב על הפגישה הדמיונית שלנו, ושאם היינו נפגשים הייתי אומר לה שלמרות שאני עדיין מקלל אותה בהופעות, אני מקווה שהיא לא תישאר לבד לנצח.

עוד מהבלוג של אסתר

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה