זקנים ונהנים # 1

לעת זקנה ואחרי שטיילנו בעולם לא מעט, החלטנו לנסות משהו אחר – קמפינג. פעם, רק לשמע המילה, הזדעזענו, התחלחלנו והייתה נדרשת משחה נגד הפריחה שקיבלנו. ולא כי אנחנו סנובים, פשוט היינו מפונקים. טוב אולי גם קצת סנובים.

לעת זקנה ואחרי שטיילנו בעולם לא מעט, החלטנו לנסות משהו אחר – קמפינג. פעם, רק לשמע המילה, הזדעזענו, התחלחלנו והייתה נדרשת משחה נגד הפריחה שקיבלנו. ולא כי אנחנו סנובים, פשוט היינו מפונקים. טוב אולי גם קצת סנובים. נראה לי שככל שמתבגרים רואים את העולם קצת אחרת ופתוחים יותר לנסות, לא יודעת איך זה אצל כולם, אצלנו זה ככה בכל אופן. אז החלטנו לנסות.

טוב, לא בדיוק נזרקנו באיזה חור אי שם בארץ וגם לא עם אוהל, אם קמפינג אז בסטייל, היפים-סטייל. אז ציידנו את הפולסווגן הישנה שלנו ה WESTFALIA   שבערך בגילנו ויצאנו לדרך עם תקווה בלב שנהנה או לפחות שלא ניתקע בדרך. אבל עוד לפני שהגענו לקצה הרחוב, מראת הצד נשארה ביד של שמעון ובמקום לעלות לכביש 6 מצאנו את עצמנו אחרי שעה בדרום תל אביב הלוהטת בין המוסכים המפויחים, מרכיבים שתי מראות צד חדשות ומזיעים כהוגן.

IMG_3856

עיכוב קטן בסך הכל והופ, המשכנו בדרך מנסים להתגבר על החום כי אין מזגן ועל הרעש של החלונות הפתוחים ומוותרים על מוסיקה כי איך אפשר לשמוע משהו עם הרוח שנכנסת פנימה? ככה כנראה הרגישו היפים בשנות ה-70 . במקום על כביש 6 נסענו על כביש החוף רק כדי לחוות מקרוב את מנהרות הכרמל (שהוציאו מאתנו קולות התלהבות כאילו לא היינו במנהרות ארוכות ארוכות בצרפת בדרך לסקי)  ומשם הגענו לגן לאומי אכזיב.

השם אכזיב מוזכר בתנ״כ בספר יהושוע, אבל במבט ראשון כשנכנסנו לחניון הלילה המיועד לקראוונים, קצת התאכזבנו ועלתה בי השערה שאולי זה מקור השם. כמי שלא מורגלים בפארקים לאומיים – חוץ מאשר יוסימיטי, גראנד קניון וגן השלושה, זה הרגיש קצת, נו- מאכזב. מעין שילוב של עזובה של כפר שננטש ומעט בונגלוסים שנמצאים בשלבי הקמה, חניון ריק מאדם וחום אימים של שתיים בצהריים. ניסיתי להסתיר את האכזבה שלי, אני מניחה שגם שמעון הסתיר כי בכל זאת, אמרנו שננסה משהו חדש. אז ניתבנו את ההרגשה הזו לפרקטיקה והתחלנו לפרוק את הציוד. כך בתוך כשעה היה לנו מאהל שאפשר להתגאות בו וגלוני זיעה שנטפו מאיתנו. בכיף.

רוצים לראות איך הזענו? לחצו כאן

ועכשיו, אחרי שהקמנו הכל,  מה עושים?

בחופשה יש כמה שלבים: כשהעתיד לפניך, שזהו שלב ההכנות המלווה בציפיות והתרגשות לקראת הבאות. וההווה, בו כל הציפיות אמורות להתגשם. אמן. אבל בכדי שזה יקרה משהו בראש צריך להשתנות וזה לא יכול לקרות ברגע, זה לוקח זמן והסתגלות. אז חיכינו שנסתגל. בינתיים קיטרנו קצת על זה שאנחנו לבד ועל העזובה במקום ובנינו בדמיון את הכפר הזה הכי סטייל שאפשר והלכנו לבריכות שכולם סיפרו לנו עליהן – שהן מהממות – רק שהלכנו בכיוון ההפוך ולא הבנו על מה ההתלהבות. ואחר כך אכלנו, גם כי היינו רעבים אבל בעיקר כי זה מעביר את הזמן. חלק מהזמן שהולך בקמפינג זה על להוציא את הכלים ואת הפרודוקטים מהאוטו (לפתוח מגירות, ארונות, צידניות ומקרר ולסגור. להזיז הצידה, להרים למעלה, להוריד, לחפש איפה שמנו, לחשוב ששכחנו בבית דברים ולמצוא אותם בשמחה רבה ושוב חוזר חלילה) אחר כך להכין אוכל במלחמה נגד הרוח שמאיימת לכבות את הכיריים. לאכול בתחושה שהתגברנו על כל המכשולים כאילו מינימום היינו בהישרדות ולבסוף לשטוף את הכלים ולהחזיר הכל בחזרה למקום. זה לבד מעביר שעתיים בכיף. תכפילו בשלוש ארוחות, כך עוברות להן שש שעות בלי בעיה. ומה עושים אחרי זה? מה לעזאזל כולם עושים בקמפינג?

ברגע של משבר הצעתי לשמעון שנחזור הביתה. לא לפני שנצלם מלא תמונות ונעלה אותם בשלושה ימים הקרובים לאינסטגרם מהבית הנעים שלנו, בלי לגלות לאף אחד שאנחנו שם. ככה כולם יקנאו בנו בזמן שאנחנו נתפנק במזגן, על הספה בסלון. שם לא חם, אין זבובים ואין יתושים. אבל כבר היה מאוחר מאד והיינו עייפים אז לא חזרנו. אבל יש גבול לתנאי שדה ולמה שאנחנו מוכנים לוותר בשביל הניסיון לעשות משהו שונה ולכן הרבצנו שני פרקים מהסדרה ״סיפורה של שפחה״. כי אין כמו סיפור מדכא לפני לילה בחניון חשוך בודד ועזוב.

IMG_3878

למרבה ההפתעה הלילה עבר באופן סביר וחוץ מקצת כאבי גב – לא נורא, בכל זאת לינת שטח-  נשארנו בחיים. לאט לאט הקצב ירד, התרגלנו למקום והתחלנו ליהנות מהשקט ומהשלווה שהיו אמיתיים לגמרי. לכמה רגעים יכולנו להישבע שאנחנו בהוואי. אלא שאז הגיעו עוד שני קראוונים. קודם קיטרנו שאנחנו לבד ועכשיו קיטרנו שאנחנו לא לבד ואכן הסתבר שיש בסיס לקיטורים. השכנים שהגיעו בהפרש של כמה שעות התחילו להציע לנו קפה ואבטיח ולספר לנו חוויות מהחיים שלהם בעולם הקמפינג ולתת לנו עצות איך לשפר את התנאים, ולצערינו הם היו נחמדים מאד. עד שהם הזמינו אותנו להציץ בתוך הקראוון שלהם רק בכדי לגלות שיש שם מזגן. קמפינג עם מזגן, לאן העולם הזה עוד יתדרדר?

אחרי טעימה מהמזגן התחלתי לרמוז בצורה גסה שאולי כדאי שנחשוב על קראוון כזה בכל זאת, אנחנו לא צעירים כמו שהיינו. אמנם אין לו סטייל כמו לאוטו-היפים שלנו, אבל יש בו מזגן ומיטה נוחה ומקלחת ושירותים. אלא שאז התחלנו להתווכח איזה סוג נקנה, מהנגררים או מאלה שהם אוטו-קראוון? אז החלטנו להישאר עם שלנו והמשכנו בתכנית: אוכל, ים, אוכל, שנ״צ, קפה, אוכל פרק בסיפורה של שפחה ולישון. 24 שעות באכזיב הרגישו כמו יומיים לפחות. 48 שעות הרגישו כמו שבוע. 72 שעות הרגישו כמו שבועיים. ומה עושים אחרי שבועיים? חוזרים!

חזרנו עייפים אך מרוצים ועם כמה תובנות שעלו מהניסוי שעשינו:

1. אפשר לעשות קמפינג ולהישאר בחיים. אפשר אפילו ליהנות. אפשר אפילו ליהנות מאד מאד.

2. חופש בבית, זה לא אותו הדבר כמו כשמשנים לוקיישן. הסוד הוא שינוי ובטיול הזה השינוי היה עצום. ראשית בסגנון וכתוצאה מכך בהנאה ביג טיים.

3. מי שאמר שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים- צדק! כל החופשה הזו היתה מלאה בפרטים קטנים ולכן היה מושלם כל כך.

4. אכזיב מהממת. בזה אין כל ספק וזה לא משנה אם יש אנשים או אין אנשים אם המקום מדוגם או מט ליפול.

IMG_3891

נחזור לשם? בטוח! נמשיך לעשות קמפינג עם האוטו- היפים? בטוח! אפילו יש לי תקווה קטנה בלב שנפגוש את השכנים.

מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים
מחברת הרומן ההיסטורי ״הסלון״ בעלת עסק לכתיבה שיווקית ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳ מרצה, מנחת סדנאות כתיבה