אופטימיות היא שם המשחק

לפני כשנתיים גילתה יפית אלמליח שהיא נשאית של הגן BRCA2, ועלה החשש שתחלה בסרטן השחלות. שנה לאחר מכן, גילתה שהיא חולה בסרטן השד וחייה השתנו ב-180 מעלות. אחרי טיפולים כימותרפיים וניתוחים גורליים – היא מספרת על ההחלמה: "השגרה והאופטימיות עמדו לנגד עיניי".

מאת: יפית אלמליח

הגן, לרוב, לא מביא איתו בשורות טובות, וכך ידעה יפית שהסיכוי לחלות בסרטן השחלות הוא גבוה. לאחר התייעצויות עם רופאים ומומחים ובטווח זמן של שלושה שבועות בלבד מרגע הגילוי, היא עברה כריתת שחלות מלאה בגיל 45. "בגלל שאני נשאית של הגן, נכנסתי לקבוצת סיכון. הדבר הזה נתן לי זכאות ל-MRI, ותוך פחות משנה לאחר שהקרקע נשמטה תחת רגליי כשנאלצתי לעבור כריתת שחלות, נמצאו אצלי שני גושים, שניהם סרטניים. תוך פחות מחצי שנה התפתח בגופי סרטן אגרסיבי מאוד", מספרת יפית.

במרוץ השני של חייה, החלה לעבור טיפול כימותרפי אינטנסיבי.

"הכירורגית שלי הפנתה אותי  לאונקולוגית עוד לפני הניתוח, בהחלטה משותפת האונקולגית המליצה על טיפול כימותרפי לפני הניתוח על מנת לצמצם את היקף הגידול". להפניה זו חשיבות רבה לכל אישה כבר בתחילת התהליך, וכך גדלה מעורבותה בהחלטה ובדרך הטיפול המיטבית עבורה. "הם רצו לראות איך מגיב הגידול. אחרי 16 טיפולים התבשר לי שהגידולים נעלמו, אבל תמיד קיים החשש והסיכוי שהסרטן יחזור.

טיפ להתמודדות סרטן

אני כאדם, לא הייתי מוכנה לחיות בפחד". האומץ הוביל את יפית לכריתה ושחזור מלא של שני השדיים. "הסתכלתי על עצמי במראה אחרי הטיפולים, אחרי הניתוחים, אחרי שהבנתי שזה נגמר. הסתכלתי ואמרתי, זה מה יש. זה מה יש ואין לאן לברוח מזה, וראיתי את השגרה והאופטימיות עומדות לנגד עיניי", מספרת יפית.

כיום, יפית בת 47 ואם לארבעה ילדים, ומתגוררת בהוד השרון. היא נקייה מסרטן וממשיכה לעשות רק מה שהיא אוהבת. "אני מורה לחינוך מיוחד של ילדים עם בעיות נפשיות. עבדתי גם כשהייתי חולה, לא וויתרתי על השיעורים. בתקופות הקשות יותר נשארתי בבית, אבל בכל הפעמים האחרות קמתי מהספה בכוח, התלבשתי, מרחתי אודם ושמתי את הפאה שלי. הילדים בכלל לא ידעו שאני חולה, ניסיתי להיראות כמה שיותר רעננה וחזקה".

טיפ גם להתמודדות עם סרטן

ההתמודדות עם המחלה טמנה בחובה גם התמודדות עם הקושי בדימוי העצמי, הגוף והנפש. "השתדלתי לא לוותר על הגוף שלי. למרות הטיפולים והניתוחים, השקעתי באיפור שלי, בפאה, במילים שאני אומרת לעצמי כשאני מביטה במראה. לא נתתי לשגרה הזו לשבור אותי. באחד הימים פתחתי קבוצה בוואטסאפ וקראתי לה "המעודדים של יפית".

כל המעטפת שדאגה ודואגת לי נמצאת בקבוצה, והם היו מקבלים ממני מגילות ארוכות של עדכונים שוטפים, גם משמחים וגם כאלו שנכתבו תוך כדי בכי", וכך, היא מספרת – גילתה את עזרתה של הכתיבה. "התחלתי לכתוב בבלוג בסלונה והכותרת הייתה "להפוך את הלא נודע לחגיגה". לא ידעתי מה יקרה, לא ידעתי איך אראה ואיך אצא מהמחלה הזו, אבל השתדלתי להנות ולא להישבר".

הרבה צחוק בריא

יפית מספרת על העזרה מקהילת "גמאני", ועל השתתפותה בשני סרטונים מרגשים של פרויקט "רוש מושיטה יד", של חברת הביוטכנולוגיה רוש ישראל. "לפני שנה צילמנו סרטון, כשעוד הייתי חולה, וראו אותי עם הקרחת. דווקא שם הרגשתי שיש מקום לאמירה שלי לכל אותן נשים שמפחדות. לפני כשבוע צילמנו סרטון נוסף יחד עם "רוש מושיטה יד", בו השתתפו נשים חזקות נוספות, שגם הן התמודדו עם סרטן השד. כל אחת נתנה את הטיפ שלה לחיים בצל המחלה, ובכלל. הפרויקט הזה נתן לי מקום להציג את עצמי. היום אני כבר לא מנמיכה את עצמי, אני לא מתבזבזת".

הצילומים בוצעו כחלק מהפרויקט החברתי- בריאותי הגדול בישראל, "רוש מושיטה יד", שמפעילה חברת הביוטכנולוגיה  רוש ישראל מזה 15 שנים ונועד לרומם את רוח החולים, לסייע להם בהתמודדות עם מחלתם, ולענות על צרכיהם מעבר לטיפול הרפואי. "רוש מושיטה יד" פועל בכל רחבי הארץ באופן רצוף ומאפשר לחולים ולקרוביהם לקחת חלק במפגשים ופעילויות מפיגות מתחים ומשרות אווירה נעימה בזמן ההמתנה והטיפולים.

הנה הסרטון:

[youtube wGJeSmnXfdw nolink]

** הכותבת היא יפית אלמליח