הבלוג של ארז עמירן

מידות רעות

מעצב אופנה, מרצה ב"שנקר", מנחה ויועץ למעצבים, מאייר וכותב.

עדכונים:

פוסטים: 201

עוקבים: 181

החל ממאי 2011

מישהו אמר שלעזוב מקום עבודה אחרי הרבה שנים זה קצת כמו להתגרש. אני חושב שזה נכון. ולא סתם, גירושין מהסוג המכוער, בהם אין חלוקת רכוש, אין משמורת משותפת, אין “נישאר ידידים”, ואתה, בצד המפסיד, עוזב את הבית עם ה-כלום איתו נכנסת.

11/11/2012

ההחלטות הלא מושכלות שעשינו ב-אייטיז (וואי, אופנה, עולם הזוהר, מגניב!!) חוזרות עכשיו לבעוט לנו בתחת.

אז זהו. אחרי 14 שנה בהם הייתי המעצב הראשי של FIX    וחשבתי שהעולם מורכב מתחתונים וחזיות ועוד כמה דברים פחות חשובים. זה נגמר באחת.

וזה לא משנה אם באותה נקודה בחיים של “לבחור מקצוע” רצית להיות עיתונאי רודף צדק או אופנאי רודף פוזה, התוצאה היום דומה להפליא. כמו קוטג’ ששכחתם מחוץ למקרר באוגוסט – פג תוקף.

מישהו אמר שלעזוב מקום עבודה אחרי הרבה שנים זה קצת כמו להתגרש. אני חושב שזה נכון. ולא סתם, גירושין מהסוג המכוער, בהם אין חלוקת רכוש, אין משמורת משותפת, אין “נישאר ידידים”, ואתה, בצד המפסיד, עוזב את הבית עם ה-כלום איתו נכנסת.

אומרים שענף הטקסטיל הוא תעשייה מונשמת באופן מלאכותי שחיה על זמן שאול. זאת אומרת – ברור, כולנו מתלבשים, אבל אנחנו מעדיפים לעשות את זה דרך המדפים העמוסים ב M&H או ב’זארה’. לאופנה ישראלית יש נישה שהולכת ומצמצמת נפחים. עד כדי מחנק.

כשהלכתי ללמוד עיצוב אופנה, אבא שלי אמר לי ש”זה לא מקצוע לגברים” וסבא שלי הרחיב את היריעה וטען ש”זה לא מקצוע ליהודים”. אז אני לא יודע בקשר להתאמות דת ומגדר, אבל די ברור לי שזה לא מקצוע לאנשים שאוהבים את החיים שלהם יציבים על מצע בטון.

כשאתה צעיר ומטופש ומלא בהליום-של-חלומות, אתה לא ממש חושב על “ומה יהיה עוד עשרים שנה?”. כשאתה צעיר ומטופש, ממילא, המושג “עוד עשרים שנה” נראה לך אמורפי כמו חור שחור, או מולקולות חד-אטומיות. זאת אומרת  מה-זה-לעזאזל, ולמי אכפת.

אם אתה עוסק בדבר אחד לאורך זמן רב, אתה טועה ליצור זהות בין תחום העיסוק לבין הגדרתך העצמית. אז יחד עם מושגים מזהים כמו “אבא, או “בעל”, או “בן”, אתה נוטה גם להגדיר את עצמך דרך המקצוע שלך. “שלום, אני ארז ואני מעצב הלבשה תחתונה”.

מאחר שיש לנו נטייה לבחון את עצמנו דרך האופן שבו אנחנו נתפסים בעין הזולת, הבחינה המסוימת הזו עושה לנו נעים בעורף האגו.

החיים המדומיינים שלי נראים כמו חייו של מישהו שאלוהים נשק לו על המצח – “דוגמניות חצי-עירומות, ושדיים, ונסיעות לחו”ל, ושדיים, והשתכשכות בביצת הזוהר, ותצוגות אופנה, ושדיים, ושלוש-נשיקות-על-הלחי עם גיא פינס, ושדיים. שוב.”

העובדה שהמציאות התעסוקתית שלך אפורה כשק וזוהרת כחושך, הופכת משנית. אתה חי את התדמית, ואצלנו בפולניה כולם יודעים, העיקר שה-איך-זה-נראה, עושה חיים.

טוב, אז יום אחד זה נגמר, ועם-או-בלי לראות כתובות מקדימות על הקיר, איכשהו, זה תמיד בא במפתיע, ותמיד-תמיד, בעיתוי הכי לא נכון.

מקום עבודה, הוא סוג של בית. קיטרתי בלי סוף על הבית הזה, על התאורה בסלון, על צבע הקירות, על המטבח הלא מאובזר, ועל שירותי הניקיון. מותר לי, זה הבית שלי. למצוא את עצמי, פתאום, מהצד השני של דלת הכניסה, זו תחושה ננטשת.

ואתה בן 48 (זאת אומרת, אני) וזה כבר ממש לא ילד, כמו שאמא שלי טרחה לציין באוזני, והחרדות מ”מה יהיה” הופכות ל”סנדי” הרסנית.

המילה הזו “מפוטר”, היא מכת אגו מטורפת. לפני כל המשמעויות הכלכליות והמעשיות שחופזות בריצה דרך המדרגות, ניצב בראש ובראשונה – העלבון.

שמפטרים אותך בגיל 16 מהדלפק ב”מקדונלד” כי אתה לא זריז מספיק בתפעול הקטצ’ופ, זה מבאס-את-התחת, כשזה קורה שלושים שנה מאוחר יותר, אחרי שבנית לך זהות מבוססת מקצוע, זה ממוטט.

“מפוטר” זו הגדרה הכוללת בתוכה הרבה מעבר לציון של מצב תעסוקתי. זו סטירה לפרצוף, זו חותמת של “לוזר”, זו קריאה לבחינה מחודשת של כל מה שחשבת על עצמך. זה לא רע בהכרח, אבל זה נעים כמו מגרפה בברך.

ויש גם את ה-בושה. כאילו עשית משהו איום-ונורא שלאף אחד אסור לדעת. כאילו העברת את עצמך בבת אחת לקסטה של הטמאים.

כשענף התקשורת נקלע למשבר והתחילו לפטר עיתונאים על ימין ועל שמאל, חשבתי לי, ביני לביני, “זו יהירות וזה שכרה”. אז הנה עכשיו, גם אני מקבל שכר על יהירותי. אם הייתי זקוק לתזכורת מטלטלת בדבר ארעיות הקיום ולתובנה ששום דבר לא נמשך לנצח (במידה והגירושים האישיים שלי לא עשו את זה קודם), היא הגיעה. ביג טיים.

בינתיים, אני שם את הפרצוף של “לא אכפת לי”, ומתבדח ש”מובטל זה השחור החדש”, וחושב שמזל שהשכלתי לטפח לי במקביל גם ערוגה של הוראה באקדמיה, אבל מתחת לפלסטרים האלה יש שבר, לא-קטן-בכלל. ועצוב.

עוד מהבלוג של ארז עמירן

תצוגה מקדימה

ה-רשימה. דברים שאת חייבת בארון (וכמה שלא)

אז הנה, בלי הקדמות, השמינייה שאי אפשר בלעדיה. לשנן, להפנים, לבצע. וכן, זה יהיה במבחן. חייבת בארון ג'ינס שווה – להשקיע!! אחד כזה טוב, של חברה מוכרת (לא, לא ביזל, לא ליגייס, ולא...

תצוגה מקדימה

המהפח

התכנית הכי מיותרת בארץ (נו, טוב, יחד עם "איט גרלס" הנלעגת שנותנת פייט ראוי ב'הוט') חוזרת לסיבוב נוסף. הפעם בניצוחה של יעל-בר-זוהר וכפילת אשת ראש הממשלה הלא היא סנדרה...

תצוגה מקדימה

גברים, גמלים, ודבשת

אומרים שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו. במקרה של הגמל, זה די נסלח, אף אחד לא באמת מצפה מגמלים להסתובב במדבר עם מראת צד מכוונת אל התחת. גברים (לעומת זאת), בעיקר מגיל מסוים והלאה,...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה