חו"ל. אז והיום.

חו"ל. פסח 2014. רחוק מהגוף החלול על רצפת השירותים בחו"ל 2004.

בחורה עם מחשב נייד

saloona140419

עוד כמה ימים חוזרת לארץ. אכנס למושב. אעבור דרך הרחוב המכולת הגן משחקים. דרך הכאב. דרך הידיעה שעוד רגע ניכנס ולשבריר שניה ארצה לצעוק לטם ודקל ושהן יענו. והשקט. והתמונה של שתיהן על הקיר, מחייכות, בטיול שלנו ביחד. כשהיינו משפחה אחרת.

לטם ודקל נהרגו יום לפני החופש הגדול. בסוף אותו חופש, כדי לא להיות כאן כשכולם חוזרים ללמוד נסענו לחו"ל. חוזרת לנסיעה ההיא. לרגעים האלה. לאישה שהייתה ממוסטלת מכדורים נגד דכאון וחרדה. הלב שלי רוצה לבכות לצרוח לדמם לתוך הריאות אבל יש מסך ביני לדמעות. נכנסת לשירותים בבית מלון. משי בת ארבע מחכה לי בחדר. שוכבת על הרצפה הקרה כמו חפץ חסר רגשות חסר חיות חסר אישיות. מאובנת דוממת כמו האסלה הכיור הקירות כמו הרצפה שנשרטת תחת ציפורניי. מחוץ לדלת יושבת על המיטה הזוגית ילדה בת ארבע שאמא שלה מתה בשירותים. ואין לאישה הזאת מושג מה יש בחו"ל הזה שמחוץ לחדר, וכמו שהחו"ל הזה מנותק מכל מה שקורה בארץ בסוף אוגוסט, מהכיתות של לטם ודקל, שיחזרו לביה"ס בלעדיהן, מההורים שלהם שקונים ילקוטים ספרי לימוד טושים, ככה אני מנותקת מהנשימות שלי. מעצמי. ממי שהייתי. ממי שפה על הרצפה. מהילדה בת ארבע שקוראת לי אמא את יוצאת? ובאותו לילה, באותו מלון, זוכרת אפילו עכשיו את המיטה, את התקרה מעץ, את המוות, נכנסתי להריון. זוכרת שידעתי שהולך להתפתח שם ילד בתוך הגוף החלול מרגשות. יודעת, שבתוכי, הדוממת, המשותקת, הריקה, יתפתחו חיים. יצירה תירקם לה בתוך האובדן, השממה, החלל. מטורפת את, אומרת לעצמי, מטורפים החיים. מטורף אלוהים שנתן ולקח. מטורף מי שמאפשר. שעושה שיהיה פה עכשיו הריון. כמו משחק של אימה בינינו עכשיו. משחק של חיים ושל מוות. של שליטה ואחריות ובריאה וכיליון.

תשעה חודשים אחר כך מיתר נולד. ובשנים הארוכות שעברו, עבדתי ונלחמתי ונקרעתי כדי להרגיש. להרגיש הכל. בלי כדורים. בלי מסך. להרגיש כאב וגעגועים ונזקקות והתרסקות ואשמה וכשלון. להרגיש תחייה ויצירה ושמחה וחיבור ואמהות. להרגיש את עצמי. את הכל. עד הסוף. בלי מסננים.

עוד 11 יום משי תהיה בת 14. עוד חודש מיתר יהיה בן תשע. ויהיו לנו תאריכים של חגיגה ושל גדילה. ועוד יבואו גם ימי הולדת עצובים ותאריכים של אבל ושממה. ובכל אלה אני אהיה, אמא לארבעה.

היום אני פה, בחו"ל, פסח 2014, שלמה עם החיים, ושלמה עם האובדן. עם הכאב וההנאה. בצחוק ובבכי. נותנת לרוח מהים ללטף, לערפל, להעיף. נותנת לאדמה, לסלעים, לקרקע, לייצב, לחזק. נותנת למים למלא אותי גמישות לזרום דרך המעברים העליות והירידות. יודעת שאני יכולה. שאני מרגישה. שהמשפחה שלי מרגישה אותי. שאני פה. ונושמת. נושמת מיתרים של חיים ואהבה וזוגיות ואמהות. ואומרת תודה.