חגיגת עצמאות בנהלל

מילים שנכתבו והוקראו במסיבת יום העצמאות השנה במושב נהלל, כחלק מניסיון להיזכר ולהזכיר איך נחגגו המסיבות בכפר פעם…ומסתבר שגם כיום. נהלל מראשיתה היוותה נדבך חשוב בתולדות הציונות ,ובתרומה להקמת המדינה ועצמאותה. רבים מבניה עסקו בכך הלכה למעשה, חלקם הלכו לעולמם בשיבה טובה, וחלקם שילם את המחיר הכבד "מגש הכסף" עליו ניתנה לנו "מדינת היהודים". גם כיום, נהלל לא מביישת את הפירמה, ואף זכתה לייצוג מרשים בטקס מצטייני הנשיא. הטקסט הוקרא בקריצה הומוריסטית במסגרת פנימית, ולכן לא עבר התאמות ל"עולם הרחב". מי שרוצה להבין יותר, מוזמן לפנות ולשאול.

התבקשתי לספר משהו, על חגיגת העצמאות, כמו שאני זוכרת אותה בנהלל, או על הפיקניקים של יום העצמאות. הפכתי לא מעט בזיכרוני, חיפשתי וסרקתי, ולא מצאתי מה לספר. לא כי אין סיפורים, ולא כי אני לא זוכרת, אלא כי בעצם, וזה המרגש בהם, הם מאוד דומים למה שמתרחש היום.

IMG-20170428-WA0007_768x1024

בשנה שעברה, כחודש לפני יום העצמאות, נסעתי עם בעלי  לרחוב כפר גלעדי, בדרום תל אביב , לקנות אביזרי תפירה לעסק שבבעלותי,  היות שאין באזור חניה, חנינו במרחק ולקחנו מונית. כשהגענו לרחוב ראינו המון מתנפחים של פטישים שדגלי ישראל מודפסים עליהם בכל הגדלים והסוגים. אני, התחלתי להתלהב כמו ילדה, שמעולם לא ראתה כאלו…שזה מסתבר די נכון.

נהג המונית, שראה את התלהבותי, הסביר לי כמו מארח נלהב  שמכאן, חנויות היבואנים, הם מופצים לכל מסיבות יום העצמאות בכל הארץ, וגם הקצף.  לרגע ניסיתי להסביר לו בטון הדידקטי שלי, שאצלנו בנהלל לא. אבל לך תסביר.

IMG-20170501-WA0011_1024x768

בעלי , שעד גיל עשר היה אמריקאי,  החל את המפגש עם התרבות הישראלית, בערב פורים, כתייר , בכיכר בתל אביב, כשדפקו לו בפטישים על הראש. זה אין אצלנו בנהלל, לא אז, ולא היום!  לשמחתי, זה לא שבר אותו. ואולי אפילו זה מה שגרם לו להתאהב בי, כשחלף עם אוטובוס התיירים בעיגול נהלל, וצפה בי מבעד החלון, משחקת ב"שכונה". אחרי חצי שנה, המשפחה כולה עלתה לארץ.

שנה אחת, הוזמנו לחברה שמתגוררת בנהלל, שערכה מסיבה בערב יום העצמאות, כמו שעורכים רוב הישראלים, "על האש" , בירות, שתייה ושמחה גדולה. כשהגענו בסביבות חצות, מערב "מורשת הקרב"  המרתק שלא יכולתי לעזוב במועדון, לתוך החגיגה הזו, לא הצלחתי לחבר אפילו בדמיון בין האורחים העליזים והמתרוננים  ששרו בגרון ניחר בקריוקי, גם את שירי אום כול תום, עם מורשת הקרב על הפרטיזנים של טיטו, ומציאתה של ה"דקר".

העוגות שמוגשות כיום במסיבה, הן עדיין תפארת מעשי ידיהם של החברות, או החברים להתפאר (למי שזוכר את מלחמת ניסוח הפתקים- "חברה יקרה" או אולי "חבר יקר"? ) . ההבדל היחידי הוא שכיום כבר לא רצים הילדים בעיגול לאסוף אותן, אלא מביאים אותן בשש למועדון.

הכיבוד פעם היה חינם אין כסף, אבל יותר מצומצם, בעיקר אכלו פיתות עם כדורי פלאפל, חומוס טחינה ומלפפונים חמוצים. ואת הקפה השחור, היה מעמיד במשך שנים רבות ינקו ז"ל עם "כלב הגז"  וריחו היה מבשם את האוויר, וכיום זו העגלה של מעוז.

בקבוקי השתייה, היו מגיעים בעבר ממש לפני החגיגה מ"חדר הקירור" של הצרכנייה. שנה אחת, כשהיינו בכיתה ח', קבוצת הגיל שלי, שצברה מוניטין ב"להסתדר ולקחת"  לקחה על עצמה משימה קבוצתית וולנטרית לחלוטין, להעביר כמה שיותר בקבוקים מה"אמפי", אל מיכל המים הריק במקלט בית הספר, שהיה המועדון שלנו, כדי שיהיה כיבוד לפעולות בחודשים הבאים. כל הערב, עשינו את הדרך מכאן לשם, ובחזרה, עם בקבוקים קרים תחת החולצה. וכל המרבה הרי זה משובח. במהלך כמה "פעולות" אח"כ, חילקנו בנינו את בקבוקי ה"הדרן", תפוזים ואשכוליות, איזו חגיגה! מעניין על מה מתארגנים הילדים ממש עכשיו.

גם זיקוקים, תמיד היו. היום הם עולים אל על ברווחה, ואפילו ברווחה מרובה. ואיך אני יודעת? אחת מבנותיי סבלה מאוד מהרעש, שנים היינו ב"תרגולת התחמקות והתגוננות". מחפשות לאן לרוץ ולהסתתר במרכז הכפר , ולקוות שזה לא הכוון שהכלבים המבוהלים רצים אליו. ממנה גם למדנו, ש"גם כשזה נגמר, זה לא נגמר" . מוישלה, האחראי על הזיקוקים,  תמיד נתן "אקורד סיום" , ואז עוד אחד, ובסוף עוד אחד, ועוד אחד. כשהייתי ילדה, זה היה יותר מצומצם. לא היתה שנה שלא היה ויכוח אם יעשו מופע זיקוקים,  וכמה זיקוקים יקנו.  לפני הרבה שנים,  אחרי שנישאנו, נסעתי עם זאב לארה"ב, ואחרי יום שלם ב"דיסנילנד", חזינו במופע הזיקוקים האינסופי. אני חושבת שאחרי הזיקוק השלישי, כבר התחלתי למלמל, בקול שהלך והתגבר מזיקוק לזיקוק:  "מה עם התקציב של ועדת תרבות?"    או:  "הלך כל התקציב של ועדת תרבות",  או : "כבר לא יישאר כסף לעשות את ח' אלול". (חג העלייה לקרקע של המושב) אולי זה שיקף את רוח התקופה ההיא-יורים ובוכים.

ההופעות, תמיד היו שלנו! ילדינו, שפעם היו אלו אנחנו, תמיד עלו על הבמה, נופפו בדגלים, הסתובבו במעגלים, זייפו בשירים, והכל, פשוט, שמח עממי, ולתפארת מדינת ישראל!

אפילו המאבק כל שנה לקום ממסך הטלוויזיה, מטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, וללכת מהר למסיבה, כי לא יפה לאחר, וצריך לכבד את המארגנים והמופיעים,  לא השתנה. גם כשכבר מותקן פה מסך שמאפשר לראות את הטקס…

IMG_20180419_155638_1024x768

אז מה בכל זאת השתנה?  כילדים, היינו מחלקים  את שקיות הנייר החומות, ובתוכן נר לאורך כל העיגול. היו שנים, קודם לכן, שנערך מצעד לפידים מסביב לעיגול , עד שדימונה התלקחה, לא הכור, אלא הילדה. והיו שנים, שיצאו עגלות, מעל יד ביתו של יהודאי, אחת לכל צד של העיגול, בשירה ונגינת אקורדיון,עם  גדעון חבינסקי, ושימיק ז"ל, ותבדל לחיים ארוכים, נאוה שרון.

גם הדגלים לפני כל משק ובית, הם הדבר הכי יפה ונהללי בעיניי. לא סתם דגל מתנפנף, או שרשרת דגלים, אלא תורן בעל  שני מצבים. וטקס "הרמת הדגל"  משפחתי ,פרטי, שרק חצוצרה חסרה בו. כילדים, היינו עוברים עם האופניים, לראות מי עוד לא תלה דגל, ולמה. (ושלא תחשבו שלא עשיתי את זה עם האוטו היום כשחזרנו מבית קברות)

IMG_20180419_155943_1024x707

לא הרבה השתנה במסיבות יום העצמאות בנהלל, אין אף מסיבה מיוחדת. הן כולן נפלאות. רבים המארגנים והעושים במלאכה  לאורך השנים. יש במסיבות רוח נפלאה. רוח של שמחה אמיתית, שמחה שזכינו לקבל את הנס, האחד אין שני! (והנה, הצלחתי להגניב גם את "מגש הכסף", בלי לחזור לויכוח אם נכון או לא נכון להמשיך ולקרוא אותו, כמו שעשו המון שנים)

אז נהלל, שכיום אנחנו נאלצים להבין, למרות שאנחנו חושבים אחרת, את לא המדינה!  שתמשיכי לגדול, להתפתח, לחגוג ולשמוח עם המדינה, אבל שתשמרי את האווירה המיוחדת הזו, רק לנו, לפחות בשבעים השנה הבאות.

ולמדינת ישראל, יום הולדת שמח!

___________________________________

לקראת סיום המסיבה, מצאנו אחד כזה בנהלל, ידי שהוא גם שכן, גם חבר וגם יו"ר האגודה החקלאית נתן לי על הראש עם אחד כזה. צילמה וביימה אשתו הילה

IMG-20180418-WA0022_885x1024

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.