סטרטיגרפיה באקדמיה

סיפור לפתיחת שנת הלימודים האקדמית שיש בו כמעט הכל. אוניברסיטה מכובדת עם אולמות גדולים וסטודנטים קטנים, הרצאות מרתקות ומרצים מגוונים, ובכל זאת, אי אלו שינויים שחלו במהלך השנים

השבוע חלפנו לנו אגב נסיעה על יד אתר של חפירה ארכיאולוגית. עיני שראו את האדמה החפורה מסומנת ב"סטרטיגרפיה", כבר הובילו מאליהן את המחשבות, וככה נולד לו הסיפור הבא, אם כי מקורותיו, כמו כל סיפור שקשור בארכיאולוגיה, נעוצים עמוק עמוק באדמה. הוא מחבר בין אותה חפירה לתחילת שנת הלימודית האקדמית שחלה השבוע.

IMG-20191028-WA0006_1024x631

גם אני הייתי פעם, לפני כ-40 שנה סטודנטית צעירה. התחלתי את לימודי האקדמיים באוניברסיטת חיפה, בחוג ל"לימודי ארץ ישראל", ובחוג ל"מקרא". הרבה דברים חדשים נלוו לאותה התחלה. שכרתי דירת סטודנטים ראשונה אותה חלקתי עם שותף בעיר הגדולה חיפה. הכרתי חברים וחברות חדשים. צורת הלימוד והנושאים היו מאוד שונים מהתיכון.

הגעתי לשיעור הראשון, ביום הלימודים הראשון, שהיה גם ביום ראשון, אחרי שנפרדתי בבוקר מזאב חברי לימים אישי, אחרי חופשת שבת בחדרו שבקיבוץ גניגר.

timthumb_1024x771

מפלסת את דרכי בתוך מבול הסטודנטים, מחפשת את האולם ב"קומת ה-600" או "ה-700". מה אגיד לכם, התרגשתי מאוד. הנה אני מתחילה עוד רגע לממש חלום ולומדת מה שמעניין אותי. שמו של המרצה הראשון לאותו יום, כפי שהופיע בטופס המודפס של "מערכת השעות" שהיתה בידי, היה מר צבי גל.

אבל לפני שאתחיל לספר את הסיפור, אסביר עד כמה הוא ארכיאולוגי, לא המרצה, הסיפור. שכן, לפני לא מעט שנים, כאשר בתי הבכורה התחילה את לימודי התואר הראשון שלה ב"עברית", היא סיפרה לי על אחד המרצים, שכאשר בשיעור הראשון בו פתח את הסמסטר, חלפה שמועה בין הסטודנטים לגבי פרט רכילותי מעניין בחייו הפרטיים, ועד סופו של השיעור הראשון, כבר ידעו כל הסטודנטים באולם בעזרת המחשבים הנישאים ומכשירי הטלפון החכמים שלהם, הכל אודות אותו מרצה, מעלליו וסגולותיו.

אנחנו לא היינו מהדור הזה. עד כמה שזה מוזר כיום לחשוב על זה, "טלפון נייד" ובטח לא חכם היה חלום רחוק. לו היו אומרים לי אז שיש דבר כזה הכי קרוב שיכולתי לדמיין בשל עברי כ"קצינת קשר" ב"צה"ל", היה "טלפון שדה" נישא עם "מחולל ידני" ו"ח-10".

download_1024x773

על מחשב נישא אפשר היה רק לחלום, אפילו הקטלוג של ספריית האוניברסיטה טרם היה ממוחשב.  דפדפתי לא מעט בין הכרטיסיות הכתובות בקטלוג ידני בתוך מגירות העץ הארוכות מושחלות על בורג ארוך המכיל את כולן, כדי למצוא אחד אחד את הספרים והמאמרים לעבודות השונות, רושמת אותן בעט על דף נייר.

v1_0_1024x504

אינפורמציה על המרצים היה משהו שיכולנו ללמוד לאט לאט, מפה לאוזן, אם בכלל, וגם זה בסיום הסמסטר, שנת הלימודים או התואר כולו.

כאמור, הייתי ביומי הראשון, בשיעור הראשון. התבוננתי על האולם, על חבריי החדשים לספסל הלימודים, שאינני מכירה אותם. שומעת על דברים שמעולם לא שמעתי. מנסה להתמודד עם כתיבה שמעולם לא כתבתי ,עם העט על דפי ה"פוליו" המונחים  על משענת הכתיבה הימנית, כשאני בכלל שמאלית, או על המדף הצר, לומדת איך נראה מרצה באוניברסיטה הלכה למעשה.

האמת, הוא נראה די צעיר. טוב התחילו להתגלגל המחשבות בראשי, לא היה כתוב שהוא "פרופסור" או "דוקטור", אלא רק "מר", אז הגיוני שהוא צעיר יחסית. הוא גם לא היה לבוש בחליפה מחוייטת וחמורת סבר כפי שדמיינתי שלובשים מרצים באוניברסיטה, אלא במכנסי ג'ינס מהוגנים, וחולצה משובצת. גם משקפיו לא היו כמו שתיארתי לעצמי, לא מסגרת מגושמת שחורה, וגם לא עדשות עבות, אלא מסגרת מתכת קלילה ואופנתית.

השיעור, לא היה של שעתיים אקדמאיות, אלא כפול, ארבע. ככל שהוספתי להרהר לי, משהו במר גל שהרצה בפנינו על עוד ועוד דברים מעניינים, ומוגשים היטב במסגרת המבוא ל"ארכיאולוגיה של תקופת המקרא", שהרגיש לי ממש מוכר. לא היה לי שום מושג מאיפה אני מכירה את המרצה הזה, אבל עם הזיכרון החזותי שלי, השאלה לא מצאה מנוח, וגם בלי סטרטיגרפיה, המוח התחיל לחפור "מאיפה הוא מוכר לי, מאיפה הוא מוכר לי?"  התחלתי לשחק בראש עם שמו מול חזותו. יכול להיות שהוא מוכר לי לא כצבי אלא בכלל צביקה? יש בקיבוץ גניגר איש אחד שקוראים לו צביקה גל, הוא גם די דומה לו. אולי הוא תאום שלו? כי לא יכול להיות שזה הוא. לא, אבל אם הוא היה תאום, לא היו קוראים לו גם צביקה. אבל זה לא הגיוני שהרי צביקה של הקיבוץ גם נקרא "צביקה מועדת צעירים", וגם זה שמוציא כל יום שישי, דוהר בסערה על שבילי הקיבוץ, רכוב על גבי טרקטור אדום קטן את פחי האשפה הגדולים הרתומים מאחריו. לא יכול להיות שזה מר צבי גל, המרצה שפותח את לימודיי האקדמאים.

48312524b_1024x992

האמת, באותה עת, לא הכרתי אנשים רבים בקיבוץ. זאב- אישי היה המקומי, אני רק החברה שלו. הוא היה  חייל, ליתר דיוק קצין צעיר. את מרבית השבתות המשותפות בילינו בגדוד שלו ברמת –הגולן. ומידי פעם, כמו שקציני שריון יצאו אז הביתה, נהנינו משבת  ביתית ושקטה בקיבוץ.

לא היתה שבת כזו בבית, שלא הופרעה מבחינתי, על ידי פגישה אחרי ארוחת- הצהריים  במועדון, של כל הקצינים הצעירים, והיו הרבה כאלו בקיבוץ, עם צביקה מ"ועדת צעירים". היות שרבים מבני הקיבוץ שרתו כקצינים "בקבע ארוך" שנדרש בעקבות הכשרתם, והרוויחו לראשונה בחייהם שכר נאה מאוד. הם נדרשו כחברי קיבוץ למסור אותו למשק. באותה עת חלו בקיעים ראשונים בנכונותם להפקיד את הכסף בקופת המשק, מתוך מחשבות והרהורים על לימודים עתידיים או על "הטיול הגדול" שאחרי הצבא. החלה לנשב אפילו "רוח רעה" של נטייה לעזוב את המשק בשל כך. צביקה שהיה ב"וועדת צעירים" נפגש עם "הח'ברה" כדי לראות איך לנסח מתווה כזה שישאיר את הבנים המשרתים בקבע כחלק מ"הבית הקיבוצי", את המשכורות הגדולות ב"קופת הקיבוץ", ואת היכולת לממש אחרי השחרור את החלומות מתוך הקיבוץ ובמסגרתו.

כן אמרתי לעצמי לקראת סוף השיעור, זה ממש צביקה מ"ועדת צעירים". העזתי וניגשתי אליו בסוף השיעור.  "סליחה על השאלה" אמרתי בשקט מלא יראת כבוד, "אתה צביקה מועדת צעירים?" "כן", אמר לי, מכיר בקיומי הקיבוצי המצומצם, ומבטיח לי טרמפ כל יום ראשון משער הקיבוץ היישר לאוניברסיטה.

צביקה, שלא הרבה זמן לאחר מכן הפך לד"ר צבי גל, היה מסיע אותי איתו בג'יפ החפירות הצהוב והפתוח שקיבל מהאוניברסיטה לשיעור. בשיחותינו הקולניות המנסות להתגבר על שאון הדרך גילנו, לא רק שסבתא שלי היתה "קרויבה" של אמא שלו, "בנות עיר", "בנות דוד"  או משהו כזה, אלא גם בדקתי או למעשה חקרתי לעומק כסטודנטית משקיעה את סוגיית הוצאת פחי הזבל הגדולים.

כלומד החי בקיבוץ וזקוק לזמן למחקר, חפירה והוראה, צריך היה "לתת שעות עבודה", אותן נתן במסירות כל יום שישי שבו לא נערכים לימודים באוניברסיטה , עת רתם את הפחים לטרקטור והוציא אותם לשם ריקונם אל מחוץ לקיבוץ. עבודה שאף אחד לא אהב או רצה לעשות, ולו היא אפשרה את מרחב התמרון הנדרש ולכן התנדב לעשותה.

הרבה דברים סיפרתי לכם על העידן שבו אני התחלתי ללמוד. לא היה "גוגל", וגם לא היה ידע נגיש על מרצים. לעומת זה היה קיבוץ, היו ערכים, רצונות וגם פתרונות.

אחת מ"חברותיי לתואר "שעבדה בדיוק בימי ראשון בשעות בהן לימד מר צביקה גל, מסרה לידיי בשיעור השני גליון של " נייר קופי" שחור (נייר פחם, נייר העתקה) אותו הייתי מכניסה במיומנות מהירה בין דפי הפוליו שלי במהלך הכתיבה ביד בעט חזקה בזמן ההרצאה. הייתי מעתיקה/מעניקה  לה את עשרת העמודים שכתבתי במהלך כל אחד מהשעורים, כי גם הסטודנטים תמיד היו צריכים להתפרנס. מכונת צילום, היתה אולי אחת ברחבי הקמפוס, ומחירו של צילום היה הרבה מעבר למה שסטודנט ממוצע יכול היה להרשות לעצמו לשלם. אני כמובן מאותו שלב גם העמקתי בחומר, וגם כבר לא יכולתי אפילו לחלום  על "להבריז" מן השעורים.

11401171_1159057757452979_8795152619343094255_n_1024x768

למבחן המסכם של הקורס למדתי עם אותה חברה. האמת, הצלחנו לא רע. אולי בשל נוכחותי המתמדת בשעורים, ואולי כי כדי להבין ולזכור מה הם ה"אנתרופואידים", התחלנו לקפוץ יחד על המיטה בדירתה השכורה, עם נוצות שמצאנו בחדר על הראש.

אז אם אתם לא יודעים מה זה: "סטרטיגרפיה" או :"אנתרופואידים", אתם כן יכולים לעשות עליהם "גוגל", וזה בהחלט "בנושא", כמו שנוהגים להגיב תלמידים ש"נתפסים" בשעת העברת פתקים או שיטוט במסך הפלאפון או המחשב.

שנת לימודים  מוצלחת לכל הסטודנטים המתחילים, ולכל המרצים הממשיכים.

_________________________________________

תמונה 1-תמונה מתוך חפירה ארכיאולוגית עם סטרטיגרפיה, מתוך ההזמנה של "רשות העתיקות" לחשיפת החפירה בעין-אסור בסוכות האחרון. תודה לאפרת גבאי על ההזמנה ולעמית גבאי שגם חפר שם, וגם הדריך.

תמונה 2-אחד מאולמי ההרצאות בקומת ה-600 באוניברסיטת חיפה, אולי ממש האולם ההוא.(הצילום מתוך דף האינטרנט של "יניב רווח"-פסיכומטרי באוניברסיטת חיפה)

תמונה 3-טלפון שדה צבאי.(מתוך פורטל צה"ל תמונה נבחרת  27 בויקיפדיה. he.m.wikipedia.org)

תמונה 4-מגירות הקטלוג הארוכות מהעץ, עם הכרטיסים עליהם רשומים פרטי הפריטים בספריית האוניברסיטה.(אוניברסיטת תל-אביב-הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי)

תמונה 5-פח גדול ירוק, כזה או אחר.  (פח דולב, עגלת אשפה 1100ליטר. צילום מאתר אינטרנט "אלמוג-ציוד טכני".)

תמונה 6-אנתרופואידים  מהמאה ה-13 לפנה"ס מוצגים לתפארת בכניסה לאגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל בירושלים. כאן לא רואים את חריטת הנוצות, אבל לרבים מהם היו, ככה למדנו לפחות. צילום אלי פוזנר. מתוך דף הפייסבוק של מוזיאון ישראל ירושלים.

וכמובן תודה לחברה האלמונית היקרה (לי היא לא אלמונית) שעושה כל שבוע הגהה מוקפדת ומדייקת על הפוסט.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.