הבלוג של עינת זילברמן -

einatzilbe

גם וגם וגם... עורכת דין מעל 23 שנים (יותר מדי), אוהבת לצייר, הצגת שתי תערוכות ציור בעבר, בעלת חנות-גלריה בטעם של פעם בגבעתיים ואוהבת לכתוב שירה, סיפורים קצרים, המלצות/ רעיונות בתחום עיצוב הבית. הכי חשוב-אמא של תמיר (18).

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מדצמבר 2013

הוא לא צייר והיא לא זמרת בארים. היא ציירת והוא אחד שאוהב אותה בדיוק כמו שהיא תמיד חלמה.

13/02/2014

היא יודעת שאני ערה בלילות. בלילה השקט מדבר אלי, הכוכבים מאירים לי את המחשבות. לא טיפוס של בוקר. צלצול הטלפון בשעה 2.00 אחר חצות לא הפתיע אותי.
“מקווה שלא הערתי אותך…” אומרת. אני מחייכת לעצמי.  זו תמיד הפתיחה הרגילה שלה בשעות מאוחרות אלה.
“לא, אני כותבת סיפור שאני רוצה להעלות באתר הבלוגים של ‘סלונה’…”, אני משיבה לה, ומתוך ידיעה, שזו תהא שיחה ארוכה, קמה להכין כוס קפה.
הכרנו לפני חמש שנים בגלריה לאומנות שפתחתי כשנתיים קודם לכן בפלורנטין בת”א.
באחד מערבי החורף הקרים נכנסה לגלריה בחורה תמירה, שערה שחור כעורב שמוט ברכות על כתפיה. לבושה מעיל עור קצר, ג’ינס צמוד, סוודר אפור ועוטה על צווארה צעיף כהה רקום בוורדים. תווי פניה היו מחודדים, אבל יפים. בחורה מרשימה חשבתי בליבי.
“היי, שמי ליאור ואני ציירת” הציגה עצמה והושיטה לי יד.
הייתי כבר מורגלת במיני טיפוסים, שהגדירו עצמם כ”ציירים” ורצו להציג עבודותיהם בגלריה. עם פתיחת הגלריה קיבלתי החלטה, שאציג רק אומנים שאני מתחברת אל עבודותיהם.
השעה היתה קרובה ל- 21.00, גשם החל לרדת, וכל שרציתי היה ללכת הביתה, להתכרבל בפוך בסלון עם כוס יין ולצפות בסרט טוב. אבל, משהו בבחורה הזו עורר את סקרנותי.
היא כנראה קלטה, שהשעה קצת דחוקה והזדרזה להוציא מתיקה קלסר עם צילומים של ציוריה.  הציורים היו על בדי קנבס גדולים בצבעי אקריליק. רובם ציורי נשים מלאות, בעלות חזה שופע ונשפך, בטן משתפלת, אגן רחב. בשניה נדלקתי. לא דבר שבשיגרה לבררנית שכמוני. התחברתי מיד לעבודותיה.
“יפה” אמרתי לליאור, והמשכתי “את יודעת כמה עולה להציג פה בגלריה?” שאלתי.
ליאור שתקה מספר רגעים, הישירה אלי מבט וענתה “אין לי כסף לשלם עבור תערוכה, תסכימי  לקבל אחוזים מתמונות שתמכרנה?”
הססתי. כלל נוסף שקבעתי לעצמי היה, שלעולם לא אסכים לסידור כפי שהציעה ליאור.
אבל, הציורים היו טובים והיה בליאור איזה קסם ששבה את ליבי. כללים נועדו כדי להפר, כך אומרים, הפעם ורק הפעם, חשבתי לעצמי אחרוג מהחוקים שקבעתי לעצמי.
“טוב, בואי ביום ראשון אחה”צ, ונשוחח על כל הפרטים” השבתי לה בחיוך.
ליאור היתה מופתעת, ומרוב אושר קפצה על צווארי בחיבוק, הדביקה לי נשיקה, הודתה בלי סוף והלכה.
התערוכה זכתה להצלחה רבה, פרט לשלושה ציורים, כל עבודותיה נמכרו והיא קיבלה ביקורות נלהבות בתקשורת.
כך הכרנו. אני בת 47 וליאור בת 37, האומנית שלי, רווקה תל אביבית, שהפכנו לחברות טובות.
התיישבתי עם כוס הקפה שהכנתי על הספה בסלון, הדלקתי סיגריה, גלגל”צ התנגן לו בשקט ברקע, מתכוננת לשיחת טלפון ארוכה.
“הפעם זה זה!”   אמרה ליאור בקול מלא ביטחון.
“ציור חדש?” שאלתי.
“לא. חזרתי עכשיו מדייט עם גבר מקסים. הכרנו אתמול בהרצאה על ויפאסנה”, השיבה.
התפרצתי בצחוק. “מה לך ולויפאסנה? את לא יכולה לשתוק לרגע…  הכרת בחור אתמול, היום נפגשתם וכבר החלטת ש’זה זה’? כבר הרבה פעמים שמעתי ממך את המילים ‘זה זה’, ואחרי שבועיים ‘זה כבר לא היה זה’. הרגעי, קחי אוויר, הסירי הפעם את השכבות לאט לאט, אל תתערטלי ותחשפי את כל נבכי נשמתך מיד… תבחני, שמרי על מרחק מסוים, אחרת הם בורחים”.
ליאור היתה למודת אכזבות. היא רצתה בכל מאודה בקשר, בבן-זוג לחיים, ביציבות, במישהו להתכרבל איתו בלילות, באחד שיבין אותה, שיקשיב לה, שיקבל ויאהב אותה כפי שהיא.
היא מאסה בכל הפגישות החד-פעמיות, המעייפות, שאחריהן היתה חוזרת הביתה בתחושת ריקנות איומה, או בקשרים ארעיים שהסתיימו אחרי שבועיים ובמקרה הפחות גרוע  לאחר מספר חודשים קצרים.
היתה חדורת התלהבות בתחילת כל קשר, ותוך זמן קצר זו היתה נכבת באותה מהירות בה התלהטה. לעיתים, גם לא היא היתה בצד הבוחר ללכת. היה זה השני שהשתמש בכסא המפלט ונטש. ליאור לא האמינה במשחקי המחבואים והתופסת של מי יצור קשר ראשון, בלתת לאט ומעט מעצמך, לא לחשוף קלפים בסיבוב הראשון… אבל, למרבה הצער, מסתבר שזה עדיין שם המשחק, לפחות לתקופת מה, תקופת הדגירה.
“טוב… נו.. לא נכנסנו עדיין למיטה” אמרה.
“לא לזה התכוונתי, וטוב בכל אופן שכך עשיתם. תני לו להכיר אותך ולגלות כל צד מקסים שבך בהדרגה, ואל תתלהבי ממנו כל כך מהר. את תמיד בהתחלה רואה הכל במשקפיים וורודים ומתעלמת ממה שלא נוח לך. את נוטה להתבלבל בין התשוקה והלהט להכיר ובין בדיקה אמיתית של הגבר אם הוא ראוי ומתאים, ואח”כ את מתעוררת כואבת ומאוכזבת. נסי לשנות הפעם את דפוס ההתנהגות”. לרגע התביישתי בנאום המתנשא משהו שהרבצתי, למרות שקיוויתי, שאולי הפעם יחלחלו בליאור לפחות מקצת מהדברים.
“את צודקת. הפעם אני חייבת לשלוט בעצמי. יש לי תחושה טובה לגבי הבחור. כל הערב, במשך חמש שעות רק שוחחנו. הוא דווקא מתחום היי-טק, מבוגר ממני בשבע שנים, גרוש עם ילדה”.  ענתה בשקט, נראה היה שהיא מהורהרת. אולי חשבה הפעם ברצינות על הדברים שאמרתי לה.
הופתעתי. לרוב היתה ליאור מתרועעת עם גברים שבדרך כלשהיא קשורים לתחום שלה, לאומנות. היו אלה צלמים, פסלים, סופרים, מוזיקאים… איתם טענה היא מוצאת שפה משותפת. “נפשות תואמות” קראה להם. אבל, ההתאמה הזו לא החזיקה מעולם מעמד.
“טוב, אני עפה למיטה ואת תסיימי את הסיפור שלך” אמרה.
אין לי מושג אם ליאור אכן קילפה מעצמה הפעם כל שיכבה ושיכבה במתינות והיתה חמושה במשקפיים בהירים וצלולים. יתכן מאוד שכן, כי הקשר בין השניים נרקם אט אט, ומזה שנה הם חיים ביחד. ליאור נמצאת בחודש רביעי להריונה, מאושרת, אוהבת ונאהבת ע”י בן זוגה. הוא לא צייר והיא לא זמרת בארים. היא ציירת והוא אחד שאוהב אותה בדיוק כמו שהיא תמיד חלמה.

עוד מהבלוג של עינת זילברמן -

סגירת מעגל

דווקא שם. אחרי כ"כ הרבה שנים. במעבר הצר בין המדפים העמוסים לעייפה במאות מוצרי הסופר-פארם. בבית החולים. נתקלו אחד בשני. החזיקה שלושה בקבוקי מים מינרלים  בשתי ידיה. שניים מהם נשמטו על הרצפה. התכופף להרימם. עדיין לא...

תצוגה מקדימה

מַצִּיתָה אֵשׁ

הַמִּלִּים נִמְהָלוֹת בְּעָשָׁן הַסִּיגָרִיָּה שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ יוֹצֶרֶת עֲרָפֶל מְטַשְׁטֶשֶׁת גְּבוּלוֹת תְּשׁוּקָה וְאַהֲבָה אָסוּר וּמֻתָּר לְבַד וּבְיַחַד הַפַּחַד מְשַׁתֵּק הָאֵפֶר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה