הבלוג של עינת זילברמן -

einatzilbe

גם וגם וגם... עורכת דין מעל 23 שנים (יותר מדי), אוהבת לצייר, הצגת שתי תערוכות ציור בעבר, בעלת חנות-גלריה בטעם של פעם בגבעתיים ואוהבת לכתוב שירה, סיפורים קצרים, המלצות/ רעיונות בתחום עיצוב הבית. הכי חשוב-אמא של תמיר (18).

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מדצמבר 2013

סיפור קצר “אולי ענין של טיימינג לא מוצלח. אולי התקופה הארוכה שעברה… לא רצתה לשמוע. ננעלה”.

22/01/2014

דווקא שם. אחרי כ”כ הרבה שנים.

במעבר הצר בין המדפים העמוסים לעייפה במאות מוצרי הסופר-פארם. בבית החולים.

נתקלו אחד בשני.

החזיקה שלושה בקבוקי מים מינרלים  בשתי ידיה.

שניים מהם נשמטו על הרצפה.

התכופף להרימם.

עדיין לא החליפו מילה.

כמעט ולא השתנה, למרות השנים הרבות שחלפו.

ניסתה לעשות חישוב מהיר, אבל כל המספרים התערבבו במוחה ולא התחברו.

פעמים רבות הריצה תסריטים שונים איך תראה הפגישה ביניהם, אם בכלל תתרחש.

כל תסריט היה מלווה בהמון התרגשות, בשיחה קולחת, דמעות, נגיעות קלות…

ועכשיו… כשעמד מולה… גבוה כתמיד, זקוף, חסון… נעתקו המילים מפיה וזיכרונה בגד בה.

היא לא הצליחה לעבד כעת את  כל התשלילים שערכה לתמונה מצולמת.

כל כך הרבה שאלות היו לה.

שאלות ששנים רבות הטרידו והציקו נשכחו לפתע כלא היו מעולם.

“מה שלומך?” שמעה את הקול המוכר כל כך, הבטוח בעצמו.

הקול ששמעה פעמים כה רבות לוחש באזניה מילות אהבה.

הקול ששמעה אין ספור פעמים מעבר לים, כשהיה מתקשר אליה מניו-יורק, פריז, בנגקוק…

בתקופה שהיה קברניט באל-על.

הקול שהבטיח ולא קיים.

היא אהבה אותו. פעם. למרות, שלא היתה לה חיבה מיוחדת לטייסים.

הוא היה שונה. שייך לדור אחר.

נעדר שחצנות, צנוע. היה לו במה להיות גאה.

מפקד טייסת בעבר. השתתף במספר מלחמות ישראל.

הראשונה ביניהן היתה מלחמת יום כיפור.

עובדה שהזכירה לה תמיד את פער הגילאים ביניהם, אך זה לא הפריע לה.

היא עמדה מולו. מישירה אליו מבט.

המילה היחידה שהצליחה לומר היתה…  “למה?”

הוא עשה עצמו כלא מבין, או שבאמת לא הבין, חייך וענה, “כי מעניין אותי לדעת מה איתך”.

הניחה את הבקבוקים על המדף הקרוב ביותר שהיה לידה.

לפני שישמטו שוב מידיה.

סובבה את גבה והחלה ללכת. הוא נשאר עומד במקומו ממתין למענה.

שמעה אותו קורא אחריה, אבל המשיכה ללכת.

מיהר ללכת אחריה ועצר אותה בידו.

“מה קרה?” שאלה. מופתעת מכך שלפת בחוזקה את ידה במקום ציבורי…

“פיתחת אומץ עם השנים? ‘המכשפה’, כמו שקראת לה, לא בסביבה? תניח לי…”.

קטע אותה ואמר “אני יודע למה התכוונת. אני חייב לך הסבר.

תאמיני לי שכל כך רציתי. עד היום אני חושב עליך”.

איזה משפט מלוקק ופתטי. חשבה.

אין לו משהו יותר מחוכם לומר.

היא לא תתן לו לתעתע בה.

שיחררה את ידה… ולמרות ששנים רבות רצתה לדעת מה באמת קרה,

להפתעתה לא עניינה אותה יותר הסיבה.

אולי ענין של טיימינג לא מוצלח. אולי התקופה הארוכה שעברה.

אולי העובדה, שאלמלא היו נפגשים כעת במקרה לא היה מנסה לשתף אותה,

כמו ששמר עד עתה על שתיקה.

לא רצתה לשמוע. ננעלה.

כבר ויתרה עליו מזמן. הוא לא תפס עוד מקום בחייה.

כל השאלות שהטרידו את מנוחתה והעסיקו אותה בעבר שעות על גבי שעות כבר העלו אבק.

תם ונשלם.

ידעה שאסור לה לתת פתח קלוש להזדמנות נוספת. פג תוקף.

אין מצב להאריך את המועד שעל התווית.

לא תשיב לו את הזכרון המתוק האורב לה באיזו פינה נדחת…

הזכרון, שלעיתים בלילות טרופי שינה מעיר אותה, והיא מיד קוברת אותו.

היום כבר אחר תפס מקום בליבה.

החלה ללכת בצעדים מהירים לכיוון היציאה.

הגבירה את הקצב כשהגיעה למסדרון הארוך המוביל למעליות.

אל מחלקות האשפוז.

רק כשהגיעה למעלה נזכרה, שבעצם לא קנתה את בקבוקי המים המינרלים.

ידעה שלא תחזור עוד לשם.

סגרה מעגל.

עוד מהבלוג של עינת זילברמן -

תצוגה מקדימה

מַצִּיתָה אֵשׁ

הַמִּלִּים נִמְהָלוֹת בְּעָשָׁן הַסִּיגָרִיָּה שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ יוֹצֶרֶת עֲרָפֶל מְטַשְׁטֶשֶׁת גְּבוּלוֹת תְּשׁוּקָה וְאַהֲבָה אָסוּר וּמֻתָּר לְבַד וּבְיַחַד הַפַּחַד מְשַׁתֵּק הָאֵפֶר...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ציור אהבה

היא יודעת שאני ערה בלילות. בלילה השקט מדבר אלי, הכוכבים מאירים לי את המחשבות. לא טיפוס של בוקר. צלצול הטלפון בשעה 2.00 אחר חצות לא הפתיע אותי. "מקווה שלא הערתי אותך..." אומרת. אני מחייכת לעצמי.  זו תמיד הפתיחה הרגילה שלה בשעות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה