הבלוג של אנה

בדרך הביתה

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מאוגוסט 2010

לילה אחד, כמה חודשים אחרי בואה של הגברת ג.ל. לבניין, התעוררה צילה לקולות צחוק חזקים שהגיעו מהדירה שבקומה הראשונה. היא יכלה להישבע ששמעה קול צחוק נוסף לזה של הגברת השכנה

22/02/2015

הבית שבו גרה היה בקומה השניה מתוך חמש, בבניין ישן בפאתי העיר. מהמרפסת שלה אפשר היה לראות את בית הקברות הישן. דירת שלושה חדרים עם מסדרון צר המחבר ביניהם. כמו הדירות הישנות של פעם, עם טפט דמוי אריחים במטבח וחרסינות מצויירות בחדר האמבטיה. היושן והריחוק ממרכז העיר, כמו גם עליבותה של השכונה כולה, לא הספיקו בכדי שתמצא לנכון לעזוב. צילה הכירה את מרבית דיירי הבניין, ולפעמים התבדחה שהם היו שם עוד לפניו ובנו אותו סביבם. רק שתי דירות היו דירות להשכרה ודייריהן התחלפו אחת לכמה שנים. אחת בקומה הראשונה, ממש מתחת לדירה שלה, והשניה בקומה החמישית. לאחרונה, עזב הזוג הצעיר שגר בדירה שבקומה הראשונה, ובמקומם הגיעה אישה שנראתה לה בת קצת יותר משבעים. משיחות חרישיות בחדר המדרגות, צילה הבינה שהאישה גרה לבדה, ואף פעם לא נראה איש מגיע לבקר. מפאת כבודה, לא שאל איש מדיירי הבניין את הגברת ג. ל. (כך הופיע שמה על תיבת הדואר ועל פעמון הדירה) מי היא או כל שאלה פרטית מסוג זה. כולם הסתפקו בלברך אותה לשלום בעת שנפגשו על השביל או בחדר המדרגות.

לילה אחד, כמה חודשים אחרי בואה של הגברת ג.ל. לבניין, התעוררה צילה לקולות צחוק חזקים שהגיעו מהדירה שבקומה הראשונה. היא יכלה להישבע ששמעה קול צחוק נוסף לזה של הגברת השכנה. לאחר זמן מה נרגעו הצחוקים וצילה חזרה לישון. בבוקר, כשיצאה מהבית לכיוון האוטובוס, ראתה לפניה על השביל את הגברת ג. ל. מתרחקת עם עגלת השוק, ונזכרה בצחוק המתגלגל מהלילה. היא לא התעכבה יותר מדי על המחשבה הזאת, והניחה כי הגברת צפתה בטלויזיה ואלה היו הקולות ששמעה.

בשבועות הבאים היה קשה יותר להסיט את המחשבות לשמע הקולות והצחוקים שחזרו כמעט מדי לילה, בדרך כלל בשעות שתיים או שלוש לפנות בוקר. היא תהתה האם שאר דיירי הבניין מתעוררים כמוה, והאם נכון יהיה לפנות אל אחד מהם או שמא תפנה ישירות אל הגברת השכנה ותבקש ממנה לגלות מעט יותר התחשבות.

זה היה יום חמישי וצילה היתה עמוסת שקיות בדרכה חזרה מקניות לסוף השבוע, כשפגשה על השביל את הגברת ג. ל. שירדה לזרוק את שקית האשפה. הן ברכו לשלום אחת את השניה ונכנסו יחד לחדר המדרגות. צילה הרגישה שזה הזמן המתאים לכך ושאלה את הגברת השכנה האם יגיעו לבקר אותה אורחים לשבת. הגברת הסתכלה עליה בעיניים משתאות, שהרי איש לא העז לשוחח איתה על חייה הפרטיים קודם לכן, ולאחר מספר שניות ענתה בקרירות “לא. איש אינו בא לבקר אף פעם”. צילה, שרצתה לנצל עד כמה שניתן את ההזדמנות לדלות עוד מידע, שאלה אם היא מעוניינת לעלות אליה לשתות קפה או תה. שוב נפערו עיניה של הגברת ג. ל. והיא ענתה מייד שלא. היא אינה יכולה ומאוד עסוקה ותודה על ההזמנה, ונכנסה במהירות הביתה בלי לומר שלום. צילה עלתה הביתה, פיזרה את המצרכים במקרר ובארונות ונכנסה למקלחת לנקות מעליה את היום.

tsila-sec

בלילה של יום שישי היא התעוררה שוב, אבל הפעם אלה לא היו קולות צחוק אלא ויכוח סוער בין מי שנשמעה לה כמו הגברת השכנה, ובין גבר צעיר. היא לא הצליחה לשמוע על מה היה הויכוח, אבל הבינה שמשהו קורה בדירה שלמטה, והיתה נחושה לברר מה. למחרת, בשעה שבין בוקר לצהריים, דפקה צילה על דלתה של הגברת ג. ל. דפקה פעם ועוד פעם, ובדיוק כשעמדה לדפוק בפעם השלישית, נפתחה הדלת. הגברת ג. ל. היתה לבושה בחליפת טרנינג אפורה, שנראתה כאילו אינה שייכת לה ואינה תואמת את הלובשת אותה. היא נעלה נעלי בית צמריריות, אותן גגרה על הרצפה, והן בתגובה השמיעו צליל צורמני של חיכוך הסולייה במרצפות. הגברת היתה מופתעת לגלות את צילה בפתח ושאלה האם הכל בסדר. “כן” ענתה צילה, “רק רציתי לשאול אותך משהו”. “בואי, תיכנסי” אמרה הגברת השכנה וצילה נכנסה בצעדים קטנים ובחנה כל פריט ופריט שנגלה לעיניה, עד שהגיעה לסלון והתישבה על הספה. “מה רצית לשאול?” שאלה הגברת השכנה בענייניות. “אה…” גמגמה צילה, “רציתי לשאול אם הכל בסדר”. “הכל בסדר גמור”. ענתה. “פשוט” המשיכה צילה, “אני שומעת אותך בלילות”. “מה את שומעת ומניין לך שאותי את שומעת?” “אני שומעת אתכם צוחקים. אני שומעת דלתות נפתחות ונסגרות. אני שומעת קרקוש צלחות, ואתמול שמעתי אתכם מתווכחים בקול רם”. הגברת השכנה שתקה, עצמה את העיניים ונאנחה. אחרי שפקחה אותן שוב, קמה ושאלה “תבואי איתי למטבח? אני אכין לנו משהו לשתות”.

צילה ישבה לצד השולחן הקטן שבמטבח בשעה שהגברת השכנה הכינה לשתיהן תה. היא סקרה בעיניה את המטבח – הקירות הריקים מתמונות שיעידו על קרובי משפחה, הסירים הריקים על הכיריים, מעט ארונות, חלקם גבוהים כל כך שצילה תהתה האם הגברת משתמשת בהם. על אדן החלון עמדו שני עציצי חרס, מתוכם גלשו נחלי עלים ירוקים שנשפכו בחלקם לצידו החיצוני של החלון ובחלקם אל תוך המטבח. עוד על אדן החלון, ממש בפינה ראתה צילה צלוחית די קטנה מזכוכית שקופה בצבע אדום. במבט ראשון הצלוחית נראתה לה ריקה, אבל אז היא ראתה נבט קטן מציץ מתוכה. המחשבה על הנבט נקטעה כשהגברת ג. ל. הגישה לה את התה. “גרטרוד ליכטנשטיין” היא אמרה. “סליחה?” ענתה צילה. “זה השם שלי. גרטרוד ליכטנשטיין. מלבד הדוור, ועכשיו גם את, איש בבניין אינו יודע את השם שלי”. צילה היתה מעט נבוכה מתחושת הקירבה שנוצרה ביניהן בלי שהיתה מוכנה לכך, וכדי לכסות על מבוכתה נפלטה לה שאלה שמייד כשיצאה מפיה התחרטה ששאלה “ויש לך משפחה?”.  ”לא. עליתי לארץ לבד אחרי שכל משפחתי נרצחה שם”. צילה השפילה מבט, וגרטרוד נעצה עיניים בוהות ומזוגגות בנקודה דמיונית על הקיר. כך הן ישבו בלי לומר דבר עד שגרטרוד קמה, הוציאה מהארון שמתחת לכיור משפך אדום קטן מפלסטיק, מילאה בו מים מהברז וניגשה להשקות את העציצים שעל אדן החלון. היא השקתה את שני העציצים השופעים, שפכה את המים שנותרו לכיור, החזירה את המשפך למקומו בארון וחזרה לשבת. “את לא משקה גם את הנבט הקטן שבפינה?” שאלה צילה. “לא. הוא חי בלי שאשקה אותו. אין לו צורך במים, רק באור השמש” ענתה. צילה הסתכלה עליה בעיניים שואלות, וגרטרוד ענתה “זה אחי, מוישה. הבאתי את האפר שלו משם ובתוך האפר צמח הנבט. בלילות הוא מעיר אותי ואנחנו מדברים וצוחקים ושומעים מוזיקה ורוקדים. הוא אוהב שאני מכינה לו את האוכל של אמא שלנו. לפעמים אנחנו נזכרים במלחמה ובכל מי שהלך ובוכים יחד. לפנות בוקר, עוד לפני שהשמש זורחת אני נרדמת, וכשאני מתעוררת הוא עומד ירוק, זקוף וחי בתוך צלוחית האפר הקטנה”. צילה רצתה להמשיך ולשאול עוד שאלות אבל לא יצא לה קול והיא לא הצליחה להוציא מילה מפיה. גרטרוד המשיכה “הקולות והצחוקים שאת שומעת בלילה אלה מוישה ואני”. צילה המשיכה לשתוק עוד כמה רגעים ואז הרימה את כוס התה שלה ובלגימה אחת שתתה את כולה, קמה מהכיסא ואמרה “אני צריכה ללכת. כבר מתחיל להיות מאוחר ושכחתי שיש לי כביסה במכונה שאני צריכה לתלות”. “לכי לך” אמרה גרטרוד, “ועכשיו, כשאת יודעת, ביתי פתוח בפנייך בכל עת שתרצי”. “תודה” ענתה צילה, רגל אחת שלה כבר על המדרגה הראשונה, מנסה לקצר את טקס הפרידה ולטפס כמה שיותר מהר בחזרה הביתה.

tsila-sprout

בימים הבאים ניסתה צילה להתחמק מלפגוש את גרטרוד על השביל או בחדר המדרגות. לפעמים, כשיצאה מהבית ושמעה את צליל המפתח מהדירה שלמטה, שבה ונכנסה חזרה הביתה. היא לא ידעה מה תגיד לגרטרוד כשתפגוש אותה, אבל יותר מכך חששה מהדברים שגרטרוד עלולה להגיד לה. בלילות היא המשיכה להתעורר מהקולות שבקעו מדירתה של גרטרוד, אך עם הזמן היא התרגלה. היתה מתעוררת ומיד ממשיכה לישון.

באותו לילה, צילה התעוררה מזעקת שבר שכמוה לא שמעה מעולם. היא קמה מהמיטה, יצאה מהבית וירדה בריצה במדרגות. היא דפקה על הדלת של גרטרוד דפיקות רצופות, בלי להפסיק, ותוך כדי הדפיקות קראה “גרטרוד! גרטרוד תפתחי לי את הדלת. זו אני, צילה. גרטרוד! גרטרוד!” היא לא צעקה כדי לא לעורר מהומה בחדר המדרגות, רק המשיכה לדפוק על הדלת ולקרוא לגרטרוד שתיתן לה להיכנס. כשהדלת נפתחה, ראתה צילה גרטרוד אחרת. השיער היה מפוזר ופרוע, היא לבשה חלוק פרחוני דהוי ומדובלל והפנים שלה היו חיוורות כשל גוויה. היא הסתכלה על צילה בעיניים שאין בהן חיים ואמרה “זהו. עכשיו כבר לא נשאר לי כלום”. “מה זהו? מה קרה? גרטרוד, ספרי לי מה קרה?”. אבל גרטרוד לא אמרה יותר מילה. היא הלכה אל המטבח, צילה בעקבותיה, והתישבה על הכיסא. כשנכנסו למטבח ראתה צילה את הצלוחית האדומה מנופצת לרסיסים על הרצפה. בזוית העין, מתחת לשולחן ראתה את הנבט הירוק הזקוף והחי. היא התכופפה להרים אותו והניחה אותו על שפת הכיור. ניגשה למרפסת, הביאה מטאטא והחלה לאסוף את פתיתי הזכוכית והאפר. היא לא ידעה מה לעשות איתם, רק ברור היה לה שאסור לה לזרוק אותם לפח, לכן השאירה הכל בערימה קטנה בפינה. “את רוצה כוס מים? אולי אכין לך תה?” שאלה את גרטרוד בנסיון להרגיע אותה ולהבין מה קרה. אבל גרטרוד לא ענתה. היא אחזה בידה והובילה אותה אל הסלון, לאט ובצעדים קטנים, והושיבה אותה על הספה. אחרי זמן מה שהן ישבו אחת ליד השניה בשקט על הספה, צילה קמה והשכיבה אותה על הספה, מסדרת לה את הכרית מתחת לראש. היא התישבה על הכורסה שממול הספה וראתה איך לאט לאט גרטרוד נכנעת לעפעפיה ועוצמת עיניים.

כשהתעוררה כבר נכנס אור שמש של בוקר מחלון המטבח, וצילה לא זכרה כמה זמן עבר עד שהיא נרדמה על הכורסה. גרטרוד עדיין ישנה על הספה. היא קמה מהכורסה, הלכה למטבח ומילאה מים בקומקום כדי להכין לשתיהן תה. מהמטבח היא קראה לגרטרוד ושאלה אם להכין לה תה, אבל לא היתה תשובה. היא קראה לה שוב וגם הפעם גרטרוד לא ענתה. היא חזרה לסלון, וכשצעדה לכיוון הספה עליה גרטרוד שכבה ישנה, משהו נראה לה מוזר. היא לא ידעה אם זה צבע העור המוזר או הזוית שבה היה מונח הראש, אבל את הצעדים האחרונים כבר עשתה בריצה.

 

עוד מהבלוג של אנה

תצוגה מקדימה

שואה, סיפור ילדים

זה סיפור על ילד בן 6 שקראו לו רוברט שפילמן. ההורים שלו והחברים שלו קראו לו רובי. רובי נולד בעיר בודפשט שבהונגריה. הוא גר בבית לא גדול ולא קטן ליד נהר הדנובה. אימו, וילמה, היתה תופרת ואביו אלדר עבד במכולת. כל בוקר היו רובי,...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

הזיתים שיביאו לכם את המזל

כמידי שנה גם השנה ערכנו, חבריי ואני, את מסיבת הכריסמס בואך שנה חדשה, רק שהשנה האיחור האופנתי היה קיצוני מעט והיא נערכה בערב שישי האחרון. ההנחיה שקיבלתי היתה מאוד ברורה: להכין סלטים בצבעי החג. קוד לבוש: כנ"ל. אני לא ארחיב על...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תפסיק, אבא לא עושה ככה

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד. דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה