הבלוג של אנה

בדרך הביתה

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מאוגוסט 2010

שתיים עשרה בצהריים, אני עדיין בתחנת האוטובוס. אפילו משקפי השמש השחורים הגדולים לא מסתירים את הדמעות. האישה עם האיפור הכבד התחלפה בגבר מבוגר עם שפם אפור גדול, ש”ממש לא יודע מה להגיד לך גברת. זה אף פעם לא קרה. לא, אין לי את מי לשאול. אם במודיעין המרכזי שלנו לא יודעים מתי יגיע האוטובוס אז אף אחד לא יודע”

27/05/2014

חמש בבוקר. השעון מצלצל. יש לי בדיוק שעה להתארגן. קבעתי עם נהג המונית בשש ורבע מתחת לבית.

שש וחמש דקות. אני עם התיק על הכתף. לקחתי את התיק הבינוני. כמה דברים כבר צריך לקחת לשבועיים במדבר.

שמונה. אני בתחנת הרכבת בבאר שבע. אנשים הולכים וחוזרים, עולים ויורדים. מחפשים. משתרכים. אני חוצה את הכביש לכיוון התחנה המרכזית. עדיין נעים. בעוד כמה שעות כבר אנשום אויר חם.

אישה עם איפור כבד יושבת בעמדת המודיעין. היא אומרת שהאוטובוס יוצא בשעה עשר מרציף מספר 7. טוב, איפה יש פה קפה טוב?

חוצה כביש נוסף ואני במרכז המסחרי. מרובע שווה שוקיים של בתי עסק קטנים. קצת כמו לחזור בזמן. אני רואה שב’מכולת אברהם’ גם מכינים קפה. לא נראה מבטיח אבל אין לי זמן. בדרך אני עוברת ליד ‘סלון יפה’. יפה, לבושה חלוק לבן, עושה אבועגלה לאישה מבוגרת עם שיער אפור קצר. אחרי עשר דקות, מישהו, שאולי הוא אברהם ואולי לא, מצא במחסן מאחורה כוס חד פעמית בשביל הקפה שלי. לפני שאני חוזרת לתחנת האוטובוס אני משלימה את ההקפה של כל המרכז וחולפת על פני סניף קטן של סטימצקי, חלון ראווה עם כריות ושמיכות מצהיבות מיושן, ומאפיה קטנה שריח המאפים שלה אוסף אותי אליה. אני עוזבת את המרכז המסחרי עם קפה דלוח ביד אחת ושקית נייר חמה ומזיעה עם מאפה גבינה ביד השניה. ואני מאושרת.

ברציף מספר 7 לא יושב אף אחד. אני מתיישבת על הספסל ומניחה את התיק לצידי.

bus-station

תשע וחצי. אני מרוצה מעצמי. הגעתי בזמן, יש לי קפה ומאפה, אני לא ממהרת. המסע שלי מתקדם כמתוכנן.

עשר. אני עדיין לבד על הספסל ברציף מספר 7. ברציף 6 משתרך תור ארוך של אנשים שיוצאים למסעותיהם הפרטיים והסודיים. אחד אחרי השני הם מגשימים את חלקה הראשון של הדרך ועולים לאוטובוס. בצד השני, ברציף מספר 8 יושבים שני אתיופים. הם נראים כמו שהם שקועים עמוק בתוך מסע לא שלהם.

עשר ועשר דקות. מקצת מהשלווה נעלמת. האוטובוס לא הגיע עדיין. מתי זה כבר בסדר לגשת למודיעין לשאול?

שתיים עשרה בצהריים, אני עדיין בתחנת האוטובוס. אפילו משקפי השמש השחורים הגדולים לא מסתירים את הדמעות. האישה עם האיפור הכבד התחלפה בגבר מבוגר עם שפם אפור גדול, ש”ממש לא יודע מה להגיד לך גברת. זה אף פעם לא קרה. לא, אין לי את מי לשאול. אם במודיעין המרכזי שלנו לא יודעים מתי יגיע האוטובוס אז אף אחד לא יודע”.

לידי נעמדת אישה. שואלת את המשופם מה שלומו ומה קרה, ואותי אם אני רוצה מים. המשופם, שהמפגש איתה הפך אותו למעט יותר מרוכך, מספר לה את הסיפור בצורה כל כך מפורטת שגורמת לשטפון חדש של דמעות. אחרי שסרבתי למים (גם כשאני ממש אבודה אני לא שותה מפה של אחרים), עניתי בחיוב להזמנה של אסתר לבוא איתה. “בואי איתי, תשבי אצלי בחנות בינתיים. אל תדאגי. יהיה בסדר”.

שוב חוצה את הכביש ושוב מרובע שווה שוקיים של בתי עסק.

אסתר מחזיקה לי את היד ולוקחת אותי לחנות קטנה ועמוסה אבל מסודרת להפליא, שמציעה החל ממגבות מטבח וחומרי ניקוי ועד בלנדר מוט וסט צבעוני של קערה וכפות גדולות לסלט. הכניסה לחנות היא מצידו האחורי של המרכז המסחרי, ומקודם בכלל לא ראיתי אותה. “שבי”, היא אומרת בקול חם ובמבטא שאני מכירה כל כך טוב, “אני אכין לך תה עם נענע. עוד מעט משה צריך לחזור ותבואי אלינו הביתה. מחר בבוקר משה יקח אותך לתחנה”.

חמש וחצי בערב. משה נועל את הסורגים שמכסים על דלת החנות במנעול כבד. אסתר, תיק שחור דמוי עור ומעט מרופט תלוי לה על הזרוע, הולכת בצעדים עייפים לזרוק את הזבל. משה מסתכל אלי במבט מנחם ומרגיע, ומחייך. לא החליף איתי מילה מאז שהגיע לחנות. גם עכשיו לא.

pavement

שבע. אנחנו יושבים במטבח של אסתר ומשה. סביב השולחן הקטן ארבעה כסאות ועליו מפת פלסטיק פרחונית. אבי מצטרף אלינו לארוחת הערב. אבי הוא בן הזקונים של אסתר ומשה. השתחרר מהצבא לפני כמה חודשים ועובד בשליחויות עד שתתחיל שנת הלימודים באוניברסיטה. יש לו תוכנית מסע מסודרת. הוא לא מדבר הרבה. גם משה לא מדבר הרבה. אסתר מספרת לי הכל. על הבת הבכורה שעזבה את העיר כשלקח אותה מישהו מאחד המושבים באזור ועכשיו הם גרים ליד ההורים שלו במושב. על התאומים – היא מורה וגרה בקיבוץ בצפון והוא נשאר בעיר, יש לו חברה והוא עובד בעיריה. אבל הוא והחברה לא גרים יחד. יותר טוב ככה, היא אומרת. ועל אבי, בן הזקונים, המלאך שלה ש”הלואי שיבוא לו איזה מזל”. אבי מחייך ומסמיק, וגם אני מחייכת כי אני יודעת לאיזה מזל אסתר מחכה.

תשע וחצי. נגמרו החדשות. אבי יצא עם חברים. אסתר סיימה לנקות את המטבח והלכה למקלחת. אני יושבת בחצר. שקט מוחלט מסביב. אנחנו כנראה בשכונה מעט רחוקה ממרכז העיר. הכל חשוך, רק האורות ממרפסות הבתים של פעם מאירים את המדרכות. משה יוצא. לוקח כסא פלסטיק ומאפרה ומתישב לא רחוק ממני. בלי מילים מציע לי סיגריה. כשהוא מסיים את הסיגריה הוא מסתכל לי בעיניים במבט רך ושואל “למה את לבד?”. איך הוא יודע שאני לבד? לוקח לי זמן לסדר את המחשבות והוא מבין ומתקן. “למה את נוסעת לבד למדבר?”.

חצות. משה ואני נכנסים הביתה. אחרי הרבה שעות אני שוב מחייכת. מחר יום חדש.

שבע וחצי בבוקר. אסתר מכינה לכולנו קפה. עוד מעט ניסע שלושתנו לחנות. היום צריכים להגיע שני ספקים ולהביא סחורה חדשה. אסתר אוהבת שמגיעה סחורה חדשה לחנות. זה עושה לה הרגשה חגיגית. ככה היא אומרת. אנחנו מסדרות יחד בחלון הראווה את המפות ומגבות המטבח החדשות ואני כותבת בטוש עבה על חתיכת בריסטול ירקרק ‘חדש!’ ומניחה על המגבות. משה מסדר על המדף את חומרי הניקוי שהסוכן הביא.

בערב ניסע למושב לבקר את הנכדים. אסתר ומשה לא ראו אותם כבר שבוע כי הבת ובעלה נסעו לסופשבוע באילת, והם מתגעגעים.

יום שישי. שבע וחצי בבוקר. אסתר מכינה לכולנו קפה. עוד מעט משה יקח את אסתר ואותי לחנות וילך לשוק. אסתר עשתה לו רשימה “ושלא תשכח כלום! אם חסר משהו תתקשר אלי. ותגיד לברוך שיתן לך את הדגים הכי יפים. דיברתי איתו שאתה תבוא”.

אחת בצהריים. אסתר במטבח ואני לידה. על הכיריים מונחים ארבעה סירים גדולים. בתנור נאפות חלת שבת ולחמניות. אסתר תכף מסיימת לשטוף את הכלים ואני מנגבת אותם. אחר כך נשטוף את הרצפה וזהו. יש היום ארוחת שבת חגיגית לכבודי וכל הילדים והנכדים יגיעו. לא כל כך חם היום אז משה ואבי מסדרים את השולחן והכסאות בחצר. כשהם יסיימו אסתר ואני נערוך.

old-pot

שש וחצי. כולם כבר הגיעו. הילדים משחקים בחצר. הגברים יחזרו עוד מעט מבית הכנסת, חוץ מאבי. הוא לא הולך אף פעם ואסתר ומשה לא לוחצים עליו. בצהריים, כשהיינו במטבח, אסתר אמרה שהיא חושבת שלמשה זה קשה שאבי לא הולך איתו לבית הכנסת בשבת, אבל הוא מפחד שאבי יתעצבן ויעזוב את הבית אז הוא לא מדבר על זה יותר.

תשע. כולם עדיין סביב השולחן. הילדים מתרוצצים מסביב. אני מסתכלת על האנשים האלה שנכנסתי אליהם הביתה והם נכנסו לי לחיים ויורדות לי דמעות של אושר. אף אחד לא שם לב. רק משה. הוא מסתכל אלי במבט האוהב הזה שלו, מחייך ומהנהן בראש. הוא לא צריך לשאול אותי. הוא כבר יודע.

יום ראשון. תשע ורבע בבוקר. אסתר מפנה את הכלים ושאריות ארוחת הבוקר. משה כבר יצא מוקדם יותר לפתוח את החנות. אסתר רצתה להישאר איתי קצת. עוד כמה דקות משה יגיע לאסוף אותי לתחנת הרכבת.

עשר. תחנת הרכבת לא עמוסה אך רועשת. בעוד עשרים דקות תגיע הרכבת שתיקח אותי בחזרה אל מה שעד לפני כמה ימים חשבתי שהוא בית.

עשר וחמש דקות. הוא שואל אם זה הרציף לתל אביב. אני אומרת שכן. הוא מתיישב לידי.

אחת עשרה. המרכז המסחרי. אברהם מכין שתי כוסות קפה בספלים מחרסינה.

עוד מהבלוג של אנה

תצוגה מקדימה

שואה, סיפור ילדים

זה סיפור על ילד בן 6 שקראו לו רוברט שפילמן. ההורים שלו והחברים שלו קראו לו רובי. רובי נולד בעיר בודפשט שבהונגריה. הוא גר בבית לא גדול ולא קטן ליד נהר הדנובה. אימו, וילמה, היתה תופרת ואביו אלדר עבד במכולת. כל בוקר היו רובי,...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

הזיתים שיביאו לכם את המזל

כמידי שנה גם השנה ערכנו, חבריי ואני, את מסיבת הכריסמס בואך שנה חדשה, רק שהשנה האיחור האופנתי היה קיצוני מעט והיא נערכה בערב שישי האחרון. ההנחיה שקיבלתי היתה מאוד ברורה: להכין סלטים בצבעי החג. קוד לבוש: כנ"ל. אני לא ארחיב על...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תפסיק, אבא לא עושה ככה

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד. דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה