הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 93

החל מיולי 2013

1606955_10201213520690367_1737214010_n[1]

” לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.” (נעמי שמר)

לכל אחד מאתנו יש איזשהו שיר בלב. שיר עצוב, שיר שמח, שיר של אתמול שיר של מחר. שיר של חלום.

כל אחד מאתנו בוחר כיצד לשיר את שירו. כל אחד בוחר כיצד לחיות את חייו בדרכו שלו ועל פי תפיסתו. כיצד לשלב בחייו את חלומותיו.

בכוח. בכאב. ברוח חופשית או בנוקשות מציאותית.

כל אחד מאתנו בוחר האם עליו לאהוב את מה שהוא עושה או לחילופין – לעשות את מה שהוא אוהב.

אני בחרתי באופציה השנייה. בחרתי לנסות ולעשות את מה שאני אוהבת, גם במחיר של ניפוץ מיתוסים (פולנים), הרמת גבות, פקפוק ותהייה ולעיתים חוסר אמונה בדרך המשונה.

אנחנו גדלים על רגליי המוכר והידוע. מסלול בו נותבו הורינו ואשר מנתבים אותנו בדרכנו אל עבר העתיד. המסלול המוכר של בית ספר – צבא – כסף – טיול – לימודים – עוד לימודים – חתונה – קריירה – ילדים – קריירה – כסף וקריירה וציפייה לפנסיה. כשנצא לפנסיה – נעשה את מה שאנחנו אוהבים.
אם מישהו לא מזדהה – שיקום! אף אחד לא קם. מעניין…

חיי שלי קצת שונו מהאקסיומה הרשומה מעלה. ניתבתי אותה בדרכי שלי. בחרתי את הדרך שלי באופן לא מודע בגיל 20 ומאז אני דבקה במטרה להשיג את מה שהכי טוב בשבילי. ובשביל המשפחה שלי.

בגיל 21 נשלחנו בעלי ואני לייצג את המדינה מטעם משרד החוץ. שני ילדים שבוחרים לשחק בעולם המבוגרים ועושים את זה ממש לא רע. אפילו מצוין. בדרך היו מהמורות, בורות עמוקים אותם התבקשנו לעבור, להיכנס פנימה ולצאת חזרה החוצה. הם לא יכלו לנו ואנחנו לא להם.

חזרתי לארץ בגיל 26 כשאני חובקת ילד מאוד חולה על ערש דווי  ותינוק מקסים בן שנה שהחזיר לי את החיוך. אמא צעירה מאוד עם סיפור חיים קשה ואופטימיות אדירה. בהחלט לא אופייני לבנות גילי שכבר סיימו את לימודיהן האקדמיים, ואשר הגניבו לעברי מבט מוזר של… זו, רק ילדים יודעת לעשות… אפילו מקצוע אין לה…מה, אין לה חלומות?

להגיד שזה לא צבט בגנים הפולנים? צבט. אבל בחרתי לעשות את מה שאני אוהבת, נכון?! אז בצעדים מדודים התחלתי ללמוד – את מה שאני אוהבת. קצת יקר… מכללה פרטית… תקשורת וניהול…אבל היי, אני אוהבת את זה לא?!

החיים התגלגלו להם… עבדתי… עבדתי… עבדתי… מקום מסודר, מקום מאורגן… גמול השתלמות א’, גמול השתלמות ב’, קרן השתלמות, אחזקת רכב, קופת גמל, תוספת לימודים….קביעות! קביעות במקום העבודה!! מה עוד צריך הבן אדם תגידו לי??? אז זהו, שצריך אויר. אויר צלול לנשום. צריך לאהוב את מה שהוא עושה. קמתי ועזבתי. לא הסתכלתי אחורה. מפחיד? נורא. עתיד ברור? ממש לא.

שוב לימודים, הפעם במגרש של הגדולים… לימודי משפטים. הצטיינות. התמחות במקום הכי טוב שיכול להיות. עובדת במקצוע מכובד, במשרד מכובד, עם תיקים מכובדים וטייטל של “מייצגת את המדינה”. תגידו שזה לא פסגה. והחיוך הפולני??? לא, אין דברים כאלו.

אבל לא. אני מנסה לאהוב ממש את מה שאני עושה. בלב אוהבת, אי אפשר להגיד שלא… התחום מעניין… אנשים… רופאים… בתי חולים… בתי משפט….הכאב, ההזדהות, הרגש המעורב בכל תיק ותיק מקשה. מאוד מקשה.

ומשהו חסר. האדרנלין. הלחץ. הפרויקטים. הריצה למרחקים קצרים וארוכים. לגרום לאנשים לחייך, לצחוק, לאהוב, לגעת. לנשום.

ואז זה שוב קרה. מהפך. הורדתי את גלימת בית המשפט. המילים הגבוהות של כתבי התביעה ותחשיבי הנזק פינו את מקומם לבריפים מפורטים, רעיונות מטורפים, מצגות בפאור פוינט, תחשיבי תקציבים של אירועים במקום של מחלות… קריאיטיב, בריף, עוד רעיונות, סיורי לוקיישן, אומנים, מו”מ… עוד מו”מ… והחיוך… החיוך שם. פולניה פולניה אבל מחייכת מידי פעם.

וכן, צריך להמשיך הלאה. מה עכשיו? איפה? טוב נו, הרי אמצא עבודה בקלילות. כמו שהסתדר עד היום… יסתדר גם עכשיו. רגע, משהו לא מסתדר כאן… עוד יום ועוד יום, שבועות הפכו לחודשים. ראיונות. פגישות. ראיונות. קורות חיים, עזרה מחברים. שיחות טלפון. בגדי “ראיונות”. איפור “קליל”. רצון מטורף. מרוץ נגד הזמן ולעיתים – נגד עצמי.

טלפון.

חברה טובה. “מה שלומך?”, “סבבה” אני עונה “מחפשת, את יודעת”,  ”תגידי” היא אומרת “אני יכולה לתת את הטלפון שלך ל…” והשאר היסטוריה. או שאני מקווה שזו היסטוריה.

פגישה. עוד פגישה. תיאום ציפיות. ראבאק, זה מה שאני אוהבת. כן, אני עושה את מה שאני אוהבת. היא זיהתה. היא קלטה בחושיה המיוחדים את מה שניסיתי לשדר בפני אותן שאלות כתובות של “מגייסים קוליים” (השאלות של המגייסים נשמעים כמו הודעות קוליות ומתוכנתות). עוד שיחה. עוד חיוך. ועוד חיוך.

השעה 04:30 בבוקר. התעוררתי. חלמתי? לא, לא חלמתי. מחר זה מתחיל. מחר אני חוזרת לרוץ במגרש הביתי והאהוב שלי. מחר אחזור לתת את הנשמה כמו שתמיד עשיתי. איך מישהו אמר לי פעם ? “שחקנית נשמה”.

התוכניות עצומות. החלומות גדולים. השאיפות אדירות. תמימה? אולי לא. חולמת בהקיץ? מקווה שלא. בסך הכל  מנסה לעשות את מה שאני אוהבת.

” לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית.” (נעמי שמר)

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה