הריצה אחר המצה…בנהלל

סיפור על מסורת לקראת פסח שהיתה נהוגה במושב נהלל במשך שנים רבות

כל קהילה והמסורת שלה. גם אנחנו, כאן בקהילת קודש נהלל, שומרי מסורת. מתפלאים? אסביר. כידוע לכל, אנחנו כפר חילוני מתוך בחירה ועיקרון. האבות המייסדים, סבי וחבריו באו מבתים דתיים מאוד, אורתודוכסיים. הם בחרו בחירה מודעת מאוד בציונות ואיתה בחילוניות, תוך מאבק והתנגדות להוריהם בגולה. לעיתים אף שילמו על כך מחיר אישי כבד מאוד. מבחן ההיסטוריה היהודית באירופה-השואה גם עזר להם לדבוק בצדקת דרכם ובאמונתם העמוקה. גם בחילוניותם, היו לטעמי אדוקים מאוד. הם קידשו ושימרו את המסורות שיצרו. למרות שבחרו לא לדבר באידיש, גם זה מתוך עיקרון (אנשי מפלגת "הפועל הצעיר") ספגנו בילדותנו הרבה "יידישקייט". אחד המקומות בהם החיבור העמוק לעברם יצא בדרכו המתחדשת היה פסח. סבי, שהיה חילוני לחלוטין היה מקיים את סדר פסח כהלכתו, מקפיד על קלה וחמורה. ילדיו, אבי ואחיו התלוננו שבשנותיה הראשונות של נהלל, כאשר היה נערך "סדר ציבורי" בבית העם, לאחר הסדר המשפחתי בבתים, הם תמיד היו מאחרים אליו, משום שהאריך בסדר המשפחתי. לצערנו, בני דורי, בניו לא האריכו פחות כאשר עברה ההנהגה לידיהם.  הדור שלנו כבר לא חווה בנהלל את הסדר הציבורי והמשותף, אבל היה חלק ממסורת אחרת במסגרת ההכנות לפסח, שנמשכה שנים רבות.  אין בית שלא זקוק לקראת הפסח לדגים בשביל הגפילטעפיש, קמח מצות לקניידאלך ומצות. בצרכנייה (הסופר המקומי והשיתופי) בנהלל היתה נערכת מבעוד מועד הרשמה, בה היו כותבות החברות בהמרצתם של עובדי הצרכנייה המסורים, כמה קילו דג חי ירצו, כמה חבילות מצות, וכמה שקיות קמח מצה. על יום הגעת משאית הדגים לכפר היתה מכריזה מודעה על לוח המודעות, והנשים היו מתאספות, ונוטלות את הדגים השקולים היישר אל האמבטיה הביתית, לקראת סופם הבלתי נמנע. אבל, לא על זה אני רוצה לספר היום, אלא  על חלוקת קמח המצה והמצות.

IMG_20180326_230818_768x1024

 ממש בסמוך לחג, יום או יומיים קודם, היתה מגיעה בשעות אחר הצהריים משאית עמוסה, שצריך היה לחלק במהרה לבתים, כדי שאפשר יהיה להתחיל בבישולים. עובדי הצרכנייה היו עומדים על גבי המשאית הפתוחה, גבוהה למעלה, עם הרשימה. תוך דקות היו מגיעים כל ילדי הכפר, חלק ממגרש המשחקים הסמוך, וחלק מהבתים, מסתדרים אחריה. אריה, יעקב, מוסה, אברהם פרנץ, ואם אני זוכרת נכון, לפניהם גם פנחס וזהרוני.  המשאית היתה מתחילה לנסוע נסיעה איטית  בעיגול, הילדים רצים, ומקבלים הנחיות לחלוקה.  ברור היה שכמות המצות המוזמנת לכל בית ומשק , קבעה מיהו בר המזל שיקבל את הזכות. שלוש חבילות מצות, חייבו בריון רציני.  הקטנים יותר והבנות קיבלו את קמח המצות. ככה התנהלה הכבודה בעיגול, מנחים מה לחלק הלאה, ומוודאים מה כבר חולק. בפתח כל בית, על יד הדלת, נערמו המוצרים. נכון ש"עזרה הדדית" היה מעקרונות המושב, והיינו מלאי רצון טוב לנתינה. אבל ידענו שכאשר יסתיים כל הסיבוב, נעמוד במקום שהתחלנו, על יד הצרכנייה, וייחלקו לנו "משהו" ממרומי המשאית.  בדרך כלל היה זה מסטיק "בזוקה" או סוכריה על מקל, ובא לי לחשוב, בשביל שלא נרגיש פריירים, שהיתה שנה או שתיים שקיבלנו "קרמבו" בחינם! למיטב זכרוני, תמיד בשלב הזה,  היו יותר ילדים מאשר בשלב הריצה אחר המשאית. בדרך כלל היו אלו ה"גדולים", אבל ליתר ביטחון, שמא אחטוף, אני לא אומרת שמות.

בניגוד לפסח שרצנו אחרי המשאית ונכנסו להביא לכל בית, במוצאי יום הזיכרון, רגע לפני יום העצמאות, כשחזרנו מהאזכרה בבית הקברות (שבנהלל היא אחרי הצהריים) הנוהל היה הפוך, באנו לקחת.  עלינו על העגלות שיצאו מהמרכז, ונסעו באיטיות, אחת לכל צד של העיגול. התחלנו ישובים על העגלה, ומהר מאוד קפצנו מהן, רצים אל הבתים, להביא את העוגות שהוכנו בכל אחד מהם למען המסיבה בערב, והונחו על צלחות הקרטון שחולקו קודם לכן בצרכנייה. עד מהרה העגלה נתמלאה בעוגות, ואנחנו רצים אחריה, ומנסים לזנק עליה תוך כדי תנועה. גם כאן, מהר מאוד הקטנים והחלשים רצו, בעוד החזקים, תפסו מקום.  בדרך כלל, כבר על העגלה נתנו דרוג לעוגות, סימנו מה אנחנו מתכונים לאכול במהלך הערב בחגיגה, ומידי פעם, גם "יישרנו" קצת, אבל בעיקר נתנו הערות מקצועיות. במחשבה תוך כדי כתיבה, כנראה שבכלל היינו ה"פרומו" לכל תוכניות הכנת המתוקים בטלוויזיה. ולבסוף עורכים את כולן על הספסלים ב"אולם התעמלות" (הספרייה של היום) בבית הספר, הסמוכה לרחבת המחלבה בה נערכה המסיבה.

סבתא שלי זיכרונה לברכה, לא היתה מהאופות. היה לה מתכון אחד מנצח. שטרודל עם ריבה ואגוזים שהיה תמיד בבית, והלוואי שהיה לי היום המתכון שלו. בפסח, היתה עוגה מנצחת אחת, עוגת המצות. אתם מכירים ארבע שכבות של מצות, טבולות ביין אדום מתוק, ביניהן שכבות של קרם מרגרינה, עם הרבה שוקולד, או קקאו, קצת רום, קצת וניל, קצת נס קפה, תלוי במתכון, ועליהן מפוזרים קוקוס או סוכריות צבעוניות. בדרך כלל דודתי, נעמי היתה מביאה לה כלים עם הקרם מוכן, והיא היתה עורכת אותן. כשאני חושבת על זה עכשיו, זה היה טעים, זה היה קל להכנה, ויש לי תחושה שהמשיכה להכין אותן עד שנגמרה חבילת המצות, מטעמי חיסכון. בכל אופן, תמיד היתה מכינה ליום העצמאות את העוגה של פסח. מילא הביתה, הבעיה מבחינתי היתה שגם למסיבה ולאיסוף הקולקטיבי היתה מכינה אותה. למרות שהעוגה היתה מאוד מגרה, תמיד עוררה תגובות, ולא הכי חיוביות. השתדלתי מאוד לא להיות על העגלה שנסעה בצד ההוא של העיגול. ואם לא התמזל לי, עשיתי הכל לא להיות זו שתרוץ ותחזור עם העוגה לעגלה…וכשהגיעה, עשיתי פרצוף של קרפיון, ליתר ביטחון.IMG_20180327_211942_768x1024

אז אי אפשר לסיים מבלי גילוי נאות. במשך השנים, למדתי מתכונים רבים לעוגות כשרות לפסח, במשך השנים הן ואני משתפרות. אבל תמיד ברגע האחרון אני אומרת: "אולי אכין גם קרם מצות, שיהיה…" פעם כי נשארו חלמונים, פעם כי נשארו חלבונים. תמיד בסוף יש עוגה כזו או שתיים. נכון, החלפתי את המרגרינה בחמאה, אבל ברור שאני לא יכולה ליהנות מארוחת החג, אם לא אכלתי אחת כזאת, ואל תתבלבלו, אין הכוונה לפרוסה אחת, אלא לעוגה אחת, כי היא מאוד ממכרת. ובדרך כלל, אין פסח שלא מגיע בו בשלב מסוים, בהרכב משפחתי מסוים, טקס של התנפלות עם כפיות על הקרם, על גבי מצות, או ישירות בכפיות…ככה זה. מסורת זה מסורת!

IMG_20180326_230605_1024x768__________________________________________________________________

בתמונה האחרונה, מתכוני קרם השוקולד לעוגת המצות, עם כתמי היין, השוקולד וההערות החשובות. מתוך ספרה הנצחי של נירה שויאר-עוגות לכל עת

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.