הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 80

עוקבים: 57

החל מיולי 2013

בימים אלו, כשנבטות אלינו עיניהן העצובות של ילדי המחלקה האונקולוגית בביה”ח “הדסה” הנאבקים עם הוריהם מול הממסד, מצאתי שמאנשים כמו יובל קדוש יש מה ללמוד על אמונה, נחישות, ואהבה בהרצאתו “לאהוב להאמין לנצח”

19/06/2017

לנצח 1

“אני לא יודע מה חשבתם כשבאתם לכאן לשמוע אותי, אני לא מרצה, אני לא קאוצ’ר, אני לא סופר – אני אבא. אבא שעבר סיפור שכולו אהבה, אמונה ובסופו של דבר, אחרי מאבק לא קל, ניצח. באתי לספר לכם את הסיפור שלי… ושל הבת שלי, עמית”

כך, במילים האלו מתחיל יובל קדוש את הרצאתו “לאהוב, להאמין לנצח”, הרצאה שרצה ברחבי הארץ כבר 3 שנים וזוכה להצלחה רבה. מדוע זוכה? בגלל מה שיש בה ובגלל מה שאין בה. בגלל התובנות שבה ובגלל ההשראה שמקבלים אחרי שמקשיבים לסיפור העוצמתי של יובל. סיפור אנושי יוצא דופן על הורות, ערכים, אהבה, תעוזה, אומץ ובעיקר נחישות ואמונה. בזכות יובל ומשפחתו המקסימה, בזכות עמית שבגיל 6 נכנסה לנעליים מאוד גדולות של אדם מבוגר ובזכות האמונה שבדרך, גם אם הדרך הייתה קשה. והיא הייתה מאוד קשה.

בימים אלו, בהם ניבטות אלינו מעל מסכי הטלוויזיה עיניהם של ילדים קטנים חולי סרטן שטופלו בבית החולים הדסה בירושלים, בהם אנו עדים לקול בכיים של ילדים כל כך קטנים שמחכים לרופאים שלהם, רופאים שהיו להם משענת, בהם שמו את מבטחם באמונה שלמה, במקום אליו הם הורגלו לאחר שחייהם לצד חבריהם נקטעו מבלי שיבקשו לעשות כן, ימים בהם אנו מקשיבים לקולות הוריהם, שבנוסף למאבק הקשה של ילדיהם במחלת הסרטן הנוראית, מחלה ששינתה להם סדרי עולם, שהפכה את הקערה על פיה, שניפצה לרסיסים מציאות שהייתה קיימת ונודעת לכאורה וכעת, כולם, הילדים הרכים והחולים והוריהם  נאבקים בממסד בירוקרטי שכל מילה תהא קטנה מכדי לתאר את הסיוט היום יומי שלהם. כאילו שזה בדיוק מה שהיה חסר להם בחיים בצל המחלה, מלחמה עיקשת מול שלטון וממסד אטום.

דווקא בימים אלו, כששמעתי את יובל והסיפור המרגש שעומד מאחורי עמית ומשפחת קדוש, אני מוצאת כי מאנשים כמו משפחת קדוש צריך ללמוד, ללמוד על מה שעברו, ללמוד על הדרך, ללמוד על אמונה מהי וללמוד לאהוב ולנצח.

כדי לספר על קצה המזלג מי היא עמית ומשפחת קדוש, להלן קטע מתוך התקציר בספרו של יובל “תאי אב” : “כמעט שלוש שנים נלחמה משפחתה של עמית במציאות שטפחה על פניה פעם אחר פעם, מאז שהתגלה שהיא (עמית ע.ר.) חולה בלוקמיה קשה ואלימה במיוחד. ההורים הפכו עולמות, גייסו מדינה שלמה, נפרדו ממקום העבודה, חצו אוקיינוס והשתעבדו לטיפולים, לבדיקות ולהנעמה יצירתית של רגעי הסבל של בתם בכל קסם אפשרי – הכל כדי להגשים לעמית את החלום ולחיות חיים רגילים ובריאים ככל ילדה בגילה”.

את יובל הכרתי לפני כשנה וחצי, עת שנינו השתתפנו במרוץ רעננה כאשר רצנו מטעם “עמותת חיים”. יובל השתתף במרוץ כמי שהיה פעיל בעמותת “עזר מציון” ועמותות נוספות המטפלות בילדים חולי סרטן ובעצמו מלווה משפחות שנקלעו למצבים הקשים והנוראים האלו, ואילו אני רצתי כאם שאיבדה את בנה הבכור ממחלה ובחרה בחיים ולהמשיך לנצח. לאחר המרוץ התכתבנו בפייסבוק היות ושמעתי שהוא מקיים ברחבי הארץ הרצאה בה הוא מגולל את שעבר על עמית והמשפחה זאת לאחר שעקבתי, כמו כל עם ישראל בערך, אחר סיפור מאבקה של עמית.

את ההרצאה של יובל שמעתי לראשונה בבית ציוני אמריקה, שהיה מפוצץ עד אפס מקום. הגעתי להרצאה עם בעלי ובתי ממש מוקדם, ישבנו בשורה רביעית אשר התמלאה תוך שניות.
כל שאני זוכרת מההרצאה זה את הדמעות שזלגו מעיניי, את העוצמה שבדברים אותם נשא יובל, את השקט המופתי ששרר באולם לכל אורך ההרצאה, את מחיאות הכפיים החזקות בסיומה  ואת מה שקרה לי אחרי כן. הראש היה מפוצץ במחשבות, גלים על גבי גלים של תובנות.

“פעם, אם היו מעירים אותי באמצע הלילה והיו שואלים אותי מה החלום שלך, מבלי להניד עפעף הייתי עונה – להיות סמנכ”ל בכיר בחברה בה עבדתי. זה היה נראה לי פסגת האושר. משרה בכירה, רכב מנהלים מהודר וחופשות רבות בחו”ל. מה צריך יותר מזה הבן אדם? היום, כשאני מתעורר באמצע הלילה, אני ניגש לחדריהם של ילדיי, אני מביט בבת זוגי ואני אומר תודה. זוהי מבחינתי פסגת האושר” כך יובל בהרצאתו.

יובל 1כי מהו האושר? עבודה טובה? משכורת שמנה? רכב מהודר? האושר גלום בדברים הקטנים, כשמתגלים לנו, לצערי, רק ברגעי משבר, רק ברגעים בהם אנו מביטים לשמיים וצועקים למי שיושב שם למעלה “למה? למה אני? מה עשיתי?” ונאבקים כדי לנשום, כדי לחיות. דרך מילותיו של יובל למדתי היכן באמת גלום האושר שלי, למעשה, האושר של כל אחד. מהיכן לשאוב את האמונה לנצח בכל דבר שאנחנו עושים בחיים. מהיכן החוזקות שלנו.

יובל, בדרכו הצנועה והכה מיוחדת מלמד את קהל שומעיו במה להאמין, איך לכבוש חזרה את החיים, את האהבה, ומה באמת, אבל באמת חשוב לנו בחיים. לא רק דרך המאבק במחלה, אלא לבחור בחיים.
יובל, שהיה כבד משקל (יעידו על כך תמונות של יובל במהלך ההרצאה) החליט לקחת את גורלו שלו גם בידיו, לרדת במשקל בעזרת ניתוח, שינה את אורח חייו  לגמריי, החל לרוץ ולעסוק בספורט, מאי יכולת לזוז, יובל רץ כבר חצאי מרתונים ומתחיל בקרוב את אימוניו למרתון. יובל בחר בחיים. בהרצאתו הוא מלמד היכן החוזקות שלנו, במה להיאחז ומה באמת חשוב בחיים. צריך רק לבחור, בדיוק כמו שהוא עשה.

yes we can מהפייס

מיותר לציין, שאת הרצאתו של יובל שמעתי מאז עוד מספר פעמים, ובכל פעם מחדש, דמעות זולגות מעיניי, ובכל פעם מחדש אני מגלה עוד ועוד תובנות עליהן לא חשבתי קודם. וזה כל הקסם. הקסם בגילוי מחדש של מה חשוב בחיים ומה חסר חשיבות. מה טפל ומה העיקר. זה חלק מהמסע האישי שלי, זה גם חלק מהמסע של יובל עליו הוא מספר בהרצאתו.

כשאני שומעת את קול זעקתם של הילדים הקטנים  אשר היו מטופלים על ידי מיטב הרופאים בבית החולים הדסה, את קולם של ההורים האומללים הנלחמים במערכת גדולה ומסואבת, אני לא יכולה שלא להיזכר במילים של עמית קדוש, כפי שמופיעים בספרו של יובל – “אני רוצה לחזור לחיים רגילים, כמו כל הילדים”. גם הילדים הקטנים שטופלו בהדסה רוצים לחזור לחיות חיים רגילים, כמו כל הילדים, גם בני משפחתם רוצים לחזור לחיות חיי משפחה רגילים, כמו כל המשפחות, למה להקשות עליהם? איפה אותם גורמים בשלטון, שצריכים לעצור רגע, להתבונן בעיניהם של הילדים ולחשוב שאלו יכולים להיות הילדים שלהם? הרי הם הילדים של כולנו!

תאהבו, תאמינו והלוואי וכולנו ננצח. ננצח את המחלה הארורה, ננצח ממסד שלצערי שכח מהו אושר, מהם החיים – האמתיים, ונמשיך כולנו לנצח את החיים.

*קרדיט צילום -גלימפס גלי חרמון; Shutterstock

הדסה

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה