הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 94

החל מיולי 2013

להתחיל עם קילומטר אחד של הליכה, לעשות שינוי בחשיבה, זו רק שאלה של החלטה. אם אני יכולה, גם את. כל אחת. תפני זמן ביומן. זו רק שאלה של החלטה.

25/04/2017

רגליים 1

את עומדת מול המראה. מסתכלת על בבואתך ומעקמת מעט את הפנים. מסתובבת לצד אחד, מסתכלת ואז מסתובבת לצד השני. בוחנת את קפליי הבטן, את הירכיים שמעט טפחו עם השנים. מרימה את ידייך לצדדים ומביטה בהם, מנערת אותן ומחזירה חזרה לצידי גופך.
את מסתכלת על עצמך ונזכרת לרגע איך נראה גופך לפני מספר שנים, ומתחילה לפנטז על 10 קילו פחות, ירכיים רזות יותר ומוצקות, בטן שטוחה והידיים, הו הידיים בלי הקפלים המעצבנים האלו שעה שאת מרימה אותן לצדדים. את מנסה להבין איך זה קרה, הרי את לא מכניסה לפה כלום?

באמת?

את רק בת 45 ואת לא מרוצה. לא, את ממש לא מרוצה. “אני אוהב אותך ככה, כמו שאת. את נראית נפלא בעיניי” אומר לך האיש שלצדך אבל את יודעת, עמוק בתוכך שגם הוא  היה מעדיף אותך כמעט כמו ביום שנישאת לו, אז, כשהתאהב בך, 10-15 קילו פחות. נכון, השנים עושות את שלהן, הלידות, את כבר לא בת 25, אבל עדיין. את רואה כמה מחברותייך שמצליחות לשמור על הגזרה, אז למה את לא?!
ניסית כל דיאטה אפשרית, דיאטת 10 ימים, דיאטת 10 שעות, אכלת רק כרוב, רק חסה ושתית המון מיצים מנקים,  עשית דיקור שישבית לך את התיאבון, וזללת פריכיות כאילו הכין לך אותן שף בעל 3 כוכבי מישלן לפחות, תוך שאמרת בלי למצמץ “אני ממש אוהבת את זה” השלת מעלייך קילוגרמים והחזרת אותם עם ריבית.
אה… ספורט. אמרו לך לעסוק בפעילות גופנית. אז ניסית. באמת שניסית. נרשמת לחדר הכושר, פקדת אותו בשבוע הראשון 3 פעמים ועפת על עצמך, הלכת כל דקה להתבונן במראה אם כבר רואים את השינוי. בשבוע השני הצלחת להגיע רק פעמיים, אבל היי, גם פעמיים זה יפה לא?! בטח כבר הגוף השתנה, הרי הזעת והתאמצת. שבוע לאחר מכן נתקעת פעמיים בעבודה בגלל לחץ מטורף במשרד, פעם אחת היית צריכה להסיע את הילדים לחוגים, פעם אחת שכחת שאין כלום בבית ואת חייבת לערוך קניות ו… אה, כן, ביום חמישי את מוזמנת לאירוע שאין מצב שאת מפסידה אותו. אוף, לא הצלחת להגיע למכון הכושר. חטפת חטיף פה ושם, יישרת קצת את העוגה שנשארה משבת, סיימת את האוכל שהשאירו הילדים בצלחת, אז מה אם זה בורקס, פיצה או ג’חנון, שטויות, לא נשאר שם הרבה שכנעת את עצמך. הרי לא הכנסת לפה כלום כל היום.
שבוע לאחר מכן אותו סיפור. באמת שאת רוצה להתאמן. ניסית, הנה, לא הצליח. “זה בלתי אפשרי בלחץ החיים המטורף שלי” פסקת. כאילו יש שופט באולם אליו את פונה טרם קבלת ההחלטה על הכרעת הדין.

זה לא הסיפור שלי, אף על פי שהוא מאוד דומה במאפייניו. למעשה זה הסיפור של רובנו. בנות ה- 40 פלוס ועוד פלוס. בעלות משפחה, ילדים, עבודה מצליחה, קריירה נהדרת, בית למופת, אמהות לתפארת, חיי חברה נפלאים, הכל מתוקתק כמו שאנחנו אוהבות אבל איפה אנחנו? מה קרה לגוף שלנו? אז אנחנו מקפידות ללכת לקוסמטיקאית, למספרה, לפדיקוריסטית, ומסאג’ טוב לגוף זה חובה ומה עוד? שכחנו משהו בדרך לא? את מה שהכי חשוב לתחזק לא תחזקנו. את הגוף שלנו.
לא אחת אני שומעת את המשפט “לא כולן כמוך. אין מצב שאצליח”. או “אני עובדת מאוד קשה, אין לי זמן”. בכלל מוטיב ה- “אין לי זמן” חוזר על עצמו כמעט בכל שיחה שאני מנהלת עם אנשים ומנסה להשפיע עליהם להתחיל לעסוק בפעילות גופנית כדרך חיים. לשנות לחלוטין את אורח החיים. ספורט ותזונה – כחלק מהשגרה.
אלו היו המשפטים שלי עד לפני שנתיים. קבורה עמוק בתוך עבודה תובענית (תובענית מידי), משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות, סופי שבוע הוקדשו לבישולים למשפחה וקצת דאגה לבית. “אין לי זמן לכלום” תמיד אמרתי וככה שכנעתי את עצמי למה אני לא עוסקת בפעילות גופנית, עד שנעמדתי מול המראה. ולא. לא אהבתי את מה שראיתי. בגיל 47 הרגשתי בנפש פנימה כמו בת 30 אבל הגוף אפפס… הראה משהו אחר. אז החלטתי לעשות מעשה ולשנות.

התחלתי לרוץ.
במקרה מצאתי את הזמן. הייתי רק צריכה לרצות למצוא אותו. הוא היה שם, רק סירבתי לראות אותו. סירבתי להכיר במציאות קצת שונה אליה הורגלתי.

להתחיל לרוץ בגיל 47 וקצת, כשמאחוריי אין עבר של ספורטאית צמרת או ספורטאית בכלל, אפילו לא קצת, אלא אם כן, כוללים במילה “ספורט” דיבורים על ספורט, או מקסימום צפייה בשידורי האולימפיאדה בטלוויזיה … אבל לא נראה לי שזה המצב במקרה דנן, זה רק עניין של החלטה. החלטה בראש שירדה עם הזמן לרגליים.
להחליט לעסוק בספורט תחרותי בגיל, שעל פי מחקרים וסטטיסטיקות צפיפות העצם בו מתחילה לרדת, לפחות ב- 3% לשנה,  סיבי השריר מתכווצים במספרם וגודלם, דבר שיכול לגרום לצמצום יכולת הסבולת האירובית והקורדינציה, גם הוא הוא עניין של החלטה. להחליט ללכת נגד חוקי הטבע ולנסות לשנות. לשנות בראש כדי שגם בגוף משהו יתחיל להשתנות.

האם הגוף משתנה  בזבנג וגמרנו? ממש לא. זה לוקח זמן. הרבה זמן. ממש לא בשבוע הראשון, ואתן יודעות מה? גם לא בחודש הראשון ואפילו לא בשני. את השינוי התחלתי לראות רק אחרי 4-5 חודשים של אימונים, הגוף החל להתעצב, לאט ובטוח ויחד עמו המשקל החל לרדת. זה לוקח זמן אבל זה קורה. הכל שאלה של החלטה – והתמדה.

זה התחיל אצלי בריצות קצרות, ממש קצרות, בהן התנשפתי כמו… כמו… נו, טוב, ממש כמו חזיר כי לא היה לי אויר, את הדופק המהיר הרגשתי באוזניים וחשבתי שעוד שנייה הלב יוצא מהמקום ומתחיל לרוץ לפניי, הפנים היו אדומות כסלק ובראש כל הזמן עברה המחשבה “אין מצב שאת מצליחה לסיים את 5 הק”מ האלו. אין מצב… אין מצב… אין מצבבב” מה? נגמר? אה, יופי, ברוך השם. אבל את מגיעה לעוד אימון. כי את מאוד רוצה. מאוד. ועם הזמן הנשימה מתחילה להסתדר… והדופק טיפה יורד, והאדמומיות בפנים מפנה את מקומה לחיוך מרוצה.
את חוזרת הביתה ופותחת את המקרר וכל מה שמתחשק לך לאכול זה רק ירקות, או אולי פרוסה עם גבינה וביצה. ממש לא בורקס או קוראסון… מה, בשביל זה התאמצת כל כך? וגם זו שאלה של החלטה. לשנות את התזונה. בריא בריא בריא… מכניסה לעצמך לראש. את חייבת להפסיק לאכול עם העיניים אלא עם הראש. עם החשיבה. עם הגוף. מה בריא להכניס אליו. כי אמנם הגיל הוא רק מספר ואת מרגישה כה צעירה אבל יש נתונים פיזיולוגיים שאי אפשר להתעלם מהם. זו רק שאלה של החלטה.

אם אני יכולה, כל אחד יכול. רק צריך לרצות. אבל באמת לרצות. זה אפשרי. זה אפשרי רק כשבאמת רוצים להגיע לשינוי – ואז, גם השמיים הם הגבול. להתחיל עם ק”מ 1 של הליכה מהירה יכול להביא כל אחד מאיתנו, אם רק נרצה (וכמובן שבריאותית גם נוכל) לריצת מרתון שלמה ולגוף כמו שאז, כשעמדנו לפני שנתיים שלוש מול המראה, רצינו ופינטזנו. זו רק שאלה של החלטה.

 

 

עוד מהבלוג של עינת רז

Thumbnail

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים