הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 93

החל מיולי 2013

20/02/2014

“האם בעלך אשכנזי?”

זה מה ששאלה אותי רופאת העיניים שעה שבדקה את התינוק שלי לאחר שהרחיבה לו את האישונים. דרך שאלתה גיליתי שהתינוק שלי, ילדי הבכור יפה התואר בן החצי שנה חולה. משאלה אחת תמימה הבנתי שמה שהיה לא יהיה. “כן” עניתי לרופאה אשר זרקה בקרירות מקפיאה שאלה לכאורה תמימה  לאוויר ולא הבינה איך היא שינתה לי באותו רגע את החיים… “כן, בעלי ואני פולנים. הילד שלי חולה בטיי—זקס?” שאלתי, ומיד התיישבתי על הרצפה ופרצתי בבכי הסטרי כי מיד הבנתי. מיד ידעתי. לב של אמא.

אור שלי נולד בשלהי חודש אוקטובר בשנת 1990 בבואנוס איירס בארגנטינה. להריון נכנסתי כשגרנו בבוליביה, ואת הבדיקות ביצעתי שם. זוג צעיר מאוד, רחוק מהמשפחה והחברים, משרת את המדינה ומחליט לעשות ילד.  זוג צעיר ששם מבטחו ברופא הנשים היהודי בבוליביה ובמשרד החוץ ששלח אותנו לשרת את המדינה. זוג צעיר מלא חלומות, מלא שאיפות שחי בתוך בועה. זוג צעיר שלא מכיר את הפרוצדורה בארץ בטיפת חלב, לא יודע אילו בדיקות צריך וכדאי לעבור, תמימות שכזו עם הריון ראשון שכזה. אני זוכרת ששאלתי את הרופא היהודי בבוליביה על מספר בדיקות ששמעתי במקרה מחברות… (אז לא היה אינטרנט להעברת מסרים… כתבו לי מכתבים) והרופא “הרגיע” אותי ואמר “את לא צריכה את זה. הכל אצלך בסדר”. ממש.

זוג צעיר שעבר לגור בברזיל, שיולד תינוק יפה תואר, עיני שקד ושיער זהוב, אמא אחת שמחליטה לבוא עם התינוק שלה כשהוא בן חצי שנה לביקור בארץ, להשוויץ ביופי היצירה בפני המשפחה, שבשנייה אחת, אחרי בדיקה אחת התנפצה לה הבועה .

חשבתי שאור שלי לא רואה טוב. כאמא צעירה מאוד שלא גרה בארץ, נעזרתי בספר “התינוק והילד” ובחנתי היטב מה התינוק שלי צריך לעשות בכל שלב. מתי להושיט יד, מתי להעביר מבט, מתי להתהפך. משהו לא הסתדר לי בין התמונות למציאות. התינוק שלי שהיה כבר בן 5 חודשים לא הושיט ידו לחפצים שהושטתי לו, לא אראה סימני התקדמות כפי שכתוב בספר… משהו שם לא מסתדר לי. אמרו לי שאני הסטרית, אמרו לי שיש תינוקות “עצלנים” מה לא?! אבל אף אחד לא יכול על תחושות פנימיות של אמא.

טסתי עם אור שלי לארץ וכבר למחרת קבענו תור אצל רופאת העיניים. הרופאה הזליפה לקול בכיו של אור טיפות להרחבת אישונים, ויחד עם אמא שלי המתנו בחוץ לבדיקה. ניסיתי להבין איך תינוק כ”כ קטן יסתדר עם משקפי ראיה… לאחר כחצי שעה של המתנה נכנסנו לרופאה והיא החלה לבדוק את אור. הוא כ”כ בכה שכן הבדיקה היתה מאוד לא נעימה… ואז נחתה עלי השאלה. מסתבר, שמחלות גנטיות ניתן לראות דרך קרקעית העין. הקרירות בקולה של הרופאה מהדהד לי עד היום בראש. חוסר הסימפטיה שלה למראה אם צעירה, בת 24 בסה”כ שמתיישבת אצלה במרפאה על הרצפה, בוכה בכי הסטרי… זה פשוט “הכעיס” אותה.

אני לא זוכרת הרבה מהימים הראשונים אחרי גילוי המחלה. עברנו ימים לא קלים…בלשון המעטה. הזעקתי את בעלי לארץ…. החל מרוץ של בדיקות…בי”ח רמב”ם…. בי”ח הדסה…. במקביל ליוויתי את אבא שלי ששכב בטיפול נמרץ לאחר שקיבל התקף לב כששמע על הנכד שלו… ואני, אני מנסה לשרוד את החיים. עדיין לא יודעת איך עושים את זה והכל נראה כ”כ קודר ואפרורי.

הימים חלפו, חזרנו עם אור לברזיל וניסינו בכוחות משותפים לחיות בארץ רחוקה, זוג צעיר עם תינוק חולה. אור שלנו גדל אך קמל. בגיל שנתיים ותשעה חודשים אור נפטר. דפים רבים עוד יתמלאו יום אחד דרך המקלדת… על כל יום שעבר, כל תחושה, כל מחשבה.

השנים חלפו, התבגרנו, למדנו, אהבנו, ילדנו (שני ילדים מקסימים), צחקנו וגם כאבנו…. אך לא שכחנו. לא שכחנו את הצחוק של אור, את יופיו, את הריח ואת המבט. הילד שלי לעולם יהיה חלק ממני, חלק מחיי ביום יום, חלק ממחשבתי ומתפיסת עולמי, חלק מההחלטות שאני לוקחת.

 ולא. לא שכחתי את רופאת העיניים ההיא, שלא ידעה ולעולם לא תדע איך בחצי משפט, בקרירות מקפיאה, שינתה לי את החיים…

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה