הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 85

עוקבים: 57

החל מיולי 2013

הרהורים של חודש לפני ריצת המרתון הראשונה בחיי…

02/03/2017

חצי מרתון תל אביב

“כן, זה בדיוק מה שאני רוצה ואף אחד לא ישנה את דעתי”, כך, בקביעה חד משמעית ונחרצת אני מודיעה למאמן שלי על הרצון לרוץ מרתון. “כל כך נהניתי מהאימונים לחצי מרתון ואין שום סיבה שלא אהנה גם באימונים, ככל שיהיו אינטנסיביים, למרתון” הוספתי.

זהו. שלא ידעתי על מה אני מדברת. מסתבר.

אני רצה מזה כשנתיים. התחלתי עם הריצה כסוג של תחביב לייט, רצון עז להצליח לרוץ 5 ק”מ בלי לעצור. זה נראה לי אז כמשהו עתידי שלא בטוח שאצליח לעמוד בו. אתם יודעים מה זה לרוץ 5 ק”מ שלמים? זה המון!!!
בכל ריצה ובכל ק”מ שנוסף לאותו היעד הרגשתי עד כמה אני חזקה ועד כמה אצליח במטרה שהצבתי לעצמי. כאשר הגעתי ליעד הנכסף, הבנתי שכאן זה לא ייגמר ומיד הצבתי יעד “מטורף” נוסף – הפעם הלכתי על האקסטרים – 10 ק”מ.

תראו, למי שבתוך העולם של הריצה זה נשמע מצחיק. על מה היא מדברת? כולה 10 ק”מ. אבל לרצים מתחילים כמוני, שידעו רק “לדבר” על ספורט, בטח שלא לעסוק בו זה נשמע יעד עצום וקסום כאחד. לרוץ 10 ק”מ זה אומר להשתתף במרוצים גדולים, של אנשים שאוהבים ספורט, נהנים מספורט, להשתייך לעולם של אנשים רצים ו.. וואלה, יש מצב שגם אני אראה כמו אותם רצים. יש מצב.

כך נקפו להם הימים, הריצה הפכה להיות חלק משגרת חיי. אהבתי להתכונן אליה, לשים את האוזניות עם המוסיקה שלי ולרוץ. כן, אני, זו שמעולם לא חיבבה ספורט ממש רצה.
מכאן הדרך קדימה הייתה ברורה. יעד מופרע נוסף שנראה גם הוא בגדר חלום מטורף – חצי מרתון. כן, בדיוק ככה. אם כולם מצליחים, גם אני אצליח. אימונים של חצי שנה בהם נהניתי מכל רגע. חורף, קר, גשם, רוח, עוד ק”מ ועוד ק”מ והחיוך לא יורד לי מהפנים. אפילו את מקום העבודה עזבתי כי קשה היה להנהלה לקבל את העיסוק החדש שלי שעשה לי כל כך טוב. החלטתי לבחור בדרך שלי (דבר, שאני לא מצטערת עליו ולו ורגע אחד).

רגעי השיא היו כשנסעתי לפני שנה עם 2 חברות טובות עד פריס כדי להגשים את חלום חצי המרתון. לרוץ ברחובות פריס, לאורך הסיין, רחוב ריבולי, כיכר הבסטילייה – חלום. אני רצה ומחייכת. לא מפסיקה לחייך. כשסיימתי את הריצה פרצתי בבכי של ניצחון. זה בדיוק מה שהרגשתי.

אך טבעי הוא שאציב לעצמי יעד נוסף – מרתון שלם. 42.2 ק”מ של ריצה. יעד, שאם לפני שנתיים, עת התחלתי לרוץ, היו מספרים לי שהוא יהיה חלק מהאג’נדה שלי הייתי פורצת בצחוק ושולחת את מי שאמר לי את זה להסתכלות דחופה. No way !!!

שיחות רבות עם המאמן, בהן הוא ניסה להסביר במה זה כרוך, מה זה דורש ממני ומהסביבה, איך דברים משתנים, שזה מסע לא פשוט, בכלל לא, זה דורש תעצומות גוף ונפש, האם אני בטוחה ביעד שלקחתי על עצמי? ואני, עם מבט רציני (עד כמה שאפשר) בעיניים עונה לו – “כן, זה בדיוק מה שאני רוצה ואף אחד לא ישנה את דעתי” פסקתי! הרי המוטו שלי בחיים הוא להיות מנצחת בכל מחיר נכון?! לנצח את החיים. אז גם את זה ננצח… בקלילות. הרי אני רצה עם קבוצת אנשים מקסימה, רצה עם בעלי שהחליט להצטרף למסע למרתון. אין ספק שזו הולכת להיות חוויה מדהימה וקלילה.

אז זהו, שזה לא ממש בקלילות. לא אחטא לאמת שאומר שזה אפילו קשה. קשה יותר ממה שחשבתי שאימונים למרתון הראשון בחיי יהיו.

5 אימוני ריצה בשבוע (או עבודה מואמצת על מכשיר אליפטי) הכוללים ריצה ארוכה (ממש ארוכה) בסוף השבוע, אימוני התנגדות (כוח), הקפדה על שעות שינה ומנוחה, תזונה, פחמימות של לפני וחלבונים של אחרי, מלחמה מול “שדים” שצצים בראש חדשות לבקרים והכי קשה? הפציעות שבדרך.

הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. הרי מי כמוני מקפידה על תרגילי חיזוק, תזונה בריאה, מנוחה, עושה הכל by the book אבל מסתבר שבמלחמה הזו אין חוקים.

לפני כחודש וחצי אובחנתי כסובלת מתסמונת- ITB (Iliotibial Band Syndrome ) הסיבה השכיחה ביותר לכאבים בצד החיצוני של הברך בקרב ספורטאים ורצי ריצות ארוכות. מאז החל מאבק. מאבק בכאב שלא מרפה, מאבק עם תחושות ורצונות, מאבק לא פוסק האם להמשיך או להפסיק. כן, זו השאלה.

חלק מאימוני הריצה עברו מהכביש לחדר הכושר ועבודה על מכשיר אליפטי. נראה אתכם מתאמנים על מכשיר אליפטי 3 וחצי שעות!!! כן, שלוש וחצי שעות. מה לא עובר בראש בזמן הזה… האם זה שווה את מחיר המרתון? האם להמשיך או לפרוש? הריצות הופכות להיות משימה של תחרות בין הראש לבין הרגליים. האם הרגליים מסוגלות או שמא אני רצה רק עם הראש? ריצה מנטאלית שכזו.
לרוץ עם הידיעה שבטח עוד רגע הכאב חוזר, כי הוא שם. הוא נוכח. הוא לא יעזוב אותי כי הוא הפך להיות חלק ממני.

לוחות הזמנים השתנו. סופי השבוע מוקדשים להכנות לריצה ולריצה עצמה. ההשכמות בבוקר הם אפילו לפני שהשמש מחליטה לפקוח עין. לפני שהתרנגולים משמיעים קול ראשון. הרחוב החשוך שומם. זה רק את – והמיימיות שלך.

החיים כאילו נעצרו. זה כמו שאומרים “אחרי החגים נעשה כך וכך” היום המשפט המנצח אצלנו הוא  ”אחרי המרתון”. נחזור לחיות “אחרי המרתון”. נחזור לבלות, נחזור לארח, נחזור לחברים, נחזור לישון בשבת, נחזור להתפתח מקצועית – הכל אחרי המרתון.

היום בעוד חודש ריצת המרתון הראשונה בה אשתתף. היום בעוד חודש אדע, אם כל המאמץ הזה, אותו אני משקיעה בחצי שנה האחרונה אכן היה שווה את הרגעים של המרוץ. של ריצה לאורך 42.2 ק”מ. ריצה בתוך נופיה הקסומים של רומא.

רגע לפני סיום המסע הקשה הזה אני יכולה לומר, שאין ספק שלא ידעתי למה אני נכנסת אך גם יודעת שאין לי ספק, שגם בקרב הזה, אעשה כל שאני יכולה – כדי לנצח.

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה