הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 87

עוקבים: 58

החל מיולי 2013

“תפתחי את הידיים” היא אמרה לי “תפרצי החוצה, קבלי אותך”, שם, מול המצלמה, הגיע עוד שלב במסע שלי לאני החדשה. הקבלה. לא לפחד, ללמוד לקבל אותי כמו שאני, עם קמטי הגיל, עם הגוף שהשתנה עם השנים, עם המבט שאני לא תמיד אוהבת, עם הביקורת הקטלנית כלפי עצמי. ללמוד לקבל אותי החדשה. עם השינוי. כמכלול. להיפתח.

07/02/2017

תמונת נושא

“תפתחי את הידיים” אמרה לי הצלמת “תפסיקי לסגור את עצמך, תיפתחי לעולם, זו את, תקבלי את עצמך, את כולך, כמכלול” היא הוסיפה.

 הסתכלתי על עצמי, הסתכלתי עליה, על ידיי המשולבות אחת בשנייה… כאילו מסגירות את מה שבפנים ולא נותנות לי להיפתח החוצה, על המשקפיים שמהוות חוצץ ביני לבין המציאות הקיימת מעבר להן, לנפש שנשארת סגורה, למאוויים, שמאיימים לפרוץ במלוא עוצמתם החוצה, ועושים זאת בטיפין טיפין, עם חשש, אבל זולגים אל עבר חיי. כמו צמח בראשית דרכו, מציץ מבין רגבי האדמה וחושש לפרוץ החוצה ולהצמיח ענפיו . למרות שרוצה. למרות שיכול. למרות שצריך.

היא עמדה שם עם המצלמה, חייכה אלי, עיניה הטובות הביטו בי ברוך ואמרה, “קדימה, תראי לעולם מי את, אל תפחדי”, ובאחת, פרשתי את ידיי לצדדים, שפתי התרוממו מעצמם לחיוך ואז לצחוק גדול, “קדימה, צלמי” אמרתי לה  ”צלמי את מי שאני היום. צלמי את מה שאני עוברת. את “עכשיו”. אותי החדשה, את הצמיחה המחודשת שלי”.

התהליך לא היה פשוט. לא פשוט להיפתח, כמו שאני, על כל הדברים הלא טובים שאני מוצאת בי, מחפשת תמיד את מה שלא טוב ומנסה להצניע את מה שטוב. לא נותנת לעצמי להיפתח ולהיות מה שבאמת אני רוצה להיות. למרות שלהיפתח אל העולם הוא חלק מההגדרה החדשה שלי. חלק ממסע.

לפני יותר משנה התחלתי במסע אחר, בו אגשים חלומות ואפעל כפי שאני מצפה מעצמי ולא כפי המצופה ממני. מקום בו ארגיש מסופקת, אמיתית. בלי תחפושות. נכון, אני לא בת 20 שמחפשת את עצמה. אני נשואה לאהבת חיי עוד מימי התיכון, יש לי 2 ילדים שמתחילים את חייהם העצמאיים כמבוגרים, גרה ביישוב פסטורלי, נהנית מהשקט של המקום, למדתי, עשיתי קריירה מגוונת, חוויתי כישלונות, מוות וגם הצלחות רבות בדרך, והנה, רגע לפני גיל 50, נעצרתי ושאלתי – זו את? זה מה שאת רוצה לעשות? מה באמת עושה לך טוב? את קמה בבוקר עם חיוך? מעבר לדלת ביתך, את מאושרת?

ומשנשאלו השאלות, המסע שלי החל. לצאת מאזור הנוחות, הידוע והמוכר, לנסוק לגבהים חדשים, אחרים, לצמוח מחדש. לצאת מהקופסא הסגורה לאוויר הפתוח. גם אם זה לא By the book מבית המדרש הפולני עליו חונכתי.

זה התחיל בריצה קצרה של ק”מ אחד והמשיך בשינוי באורח חיי. באקסטרים.
זה התחיל ביעד חדש שהצבתי לעצמי,  לתת לגוף שלי מתנה ולחזק אותו והמשיך בריצות ארוכות, תחרותיות, מרוצים שמעולם לא חשבתי שאשתתף בהם והמשך כיבוש של חלומות ויעדים והכי חשוב, שינוי בתחום התעסוקתי. בלי פחד. עם המון אומץ. בדרך שלי. לאמן אנשים לחיים בריאים דרך הספורט. להראות לעולם שזה אפשרי. כי הנה, אני הצלחתי.

עם משקולות

 המסע, שהחל לפני שנה מלמד אותי לא לפחד. ללכת עם היוזמות שלי, להגשים את כל היעדים שהצבתי לעצמי (והם רבים) ולסמוך על היכולות שלי, הרצונות שלי ועל הכישורים  שנעלמו בצידי הדרך והכי חשוב, להחזיר את הביטחון העצמי שאיפשהו אבד עם השנים. למרות הלימודים, למרות הקריירה וההצלחה… הוא הלך ואבד.

זה קל? לא תמיד. השדים שמתרוצצים לי בתוך הראש הם רבים. השאלות שנשאלות האם זה נכון, האם לזה כיוונתי, האם עכשיו אני שלמה? כן, שלמה.

הדרך ארוכה אבל מאתגרת מאוד. זו דרך בה את מבינה שאת חייבת להקשיב לעצמך, לבטן שלך, לידע שלך כי את מכירה את עצמך הכי טוב. אף אחד לעולם לא יידע לומר לך מהן יכולותייך, אף אחד לא יידע לאבחן את כישורייך כמו שאת תדעי לעשות זאת לעצמך – בזכות מי שאת.

חיטטתי בתוך עצמי, בררתי רצונות, שיתפתי אנשים קרובים וביקשתי להיות יצירתית. לצמוח שוב. כן, למרות הגיל או שאולי בזכות הגיל. דווקא ניסיון החיים נתן לי את התעוזה, את הידע מה נכון. איפה לגעת. אילו גבולות טרם פרצתי.

“תפתחי את הידיים” היא אמרה לי “תפרצי החוצה”, שם, בתוך הסטודיו לצילום הגיע עוד שלב במסע. הקבלה. לא לפחד, ללמוד לקבל אותי כמו שאני, עם קמטי הגיל, עם הגוף שהשתנה עם השנים, עם המבט שאני לא תמיד אוהבת, עם הביקורת הקטלנית כלפי עצמי. ללמוד לקבל אותי החדשה. עם השינוי. כמכלול. להיפתח.

DSC_8201

 אז נפתחתי. נפתחתי אליה, נפתחתי לעולם – קבלו אותי. נעים מאוד. אני החדשה.
זו שמחליטה שהיא מנהלת לעצמה את החיים כמו שהיא רוצה – בצורה שהיא רוצה. איך שהיא רוצה. פורשת את ידיי לצדדים ומקבלת את עצמי באהבה למרות שלא הולכת בדרך של כולם. יצאתי החוצה לכבוש – בדרך שלי.

צילומים: אליסיה שחף

 

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה