הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 91

עוקבים: 62

החל מיולי 2013

כל אחת ואחד מאתנו, חווה, לפחות פעם אחת בחייו התעסוקתיים סיטואציה בה אנו היינו השחקנים הראשיים או שחקני משנה תוך שצפינו במחזה בעבודה אותה אנו אוהבים אך עם מנהל/ת שממררים לנו / לחברים שלנו את החיים, ושאלנו את השאלה – “להתפטר או להישאר?”

01/11/2016

 להשאר או להתפטר

“אני לא מסוגלת יותר” אמרה לי ט’, “הבוס שלי צועק, מגדף, מכה על השולחן, משפיל עובדים, יורד עליהם, מבזה אותם. גם אם לא עלי הוא צועק, קשה לי לראות כיצד הוא עושה את זה לעובדים אחרים, זה כאילו שאני רואה מישהו מכה מישהו אחר ואמשיך לעמוד בצד, להסתכל ולא לעשות כלום. אני פשוט לא מסוגלת יותר”.

מוכרת לכם סיטואציה כזו? אני מניחה שכל אחת ואחד מאתנו, חווה, לפחות פעם אחת בחייו התעסוקתיים סיטואציה דומה. סיטואציה בה אנו היינו השחקנים הראשיים או שחקני משנה תוך שצפינו במחזה בכיכוב שחקן אחר. סיטואציה בה עמדנו חסרי אונים, בעבודה אותה אנו כה  אוהבים אך עם מנהל/ת שממררים לנו / לחברים שלנו את החיים, ושאלנו את השאלה – “להתפטר או להישאר? זו השאלה.”

למה?

למה בכלל צריך להגיע לסיטואציות כאלו? האם בעלי המשרה הבכירים/ בעלי חברות / מנהלים חושבים שבהתנהגות כזו הם משיגים משהו? כך ישיגו את המטרה? כך יגרמו לעובד לעבוד טוב יותר ולהביא תפוקה טובה יותר? אני בספק.

בכל פעם מחדש, שעה שאני נתקלת בסיטואציות דומות, אני נפעמת מעזות המצח של אותם “מנהלים” שמרשים לעצמם למרר את חיי העובדים שלהם ויחד עם זאת הם ממש “לא מבינים” מדוע יש תחלופה כה גדולה אצלם בחברה. הם בטוחים בצדקתם, בטוחים שהם נוהגים נכון “כי ככה מצופה ממנהל” וממשיכים במעשיהם הנלוזים.

באחד ממקומות העבודה שלי בעבר הרחוק (לפני כ-20 שנה) הייתה לי מנהלת שמעולם לא צעקה, מעולם לא השפילה עובד כזה או אחר, גם שלא הייתה מרוצה מביצוע של עובד, העירה בשקט וגם זה תוך טפיחה קלה על השכם, מעולם לא “יצאה משלוותה” ומה קרה? אף עובד לא רצה לעזוב, כולם נשארו שעות מעבר לרגיל, כולם רצו להצליח יותר ויותר. לצערי, זו אפיזודה חד פעמית בה נתקלתי בחיי המקצועיים וזה עצוב. עצוב שאנשים מרשים לעצמם תחת סיסמת “ניהול” לעלוב בעובדים כאילו היו החפצים שלהם. האם גם בבני משפחתם הם ככה עולבים ומשפילים? אולי. לא בטוח. מחוץ לבית הם מרגישים “כל יכול”.

כמובן שאיני עושה הכללה. גם אני נתקלתי במנהלים שהם דבר ראשון בני אדם. מסתכלים בגובה העיניים ורוצים את טובת העובד כפי שהם רוצים את טובתם. אך בתוך העולם התעסוקתי בו אני חיה, ומתוך שיחות רבות מאוד עם מעגלים רבים, אני מגלה שוב ושוב עד כמה “מערכת היחסים האופטימלית בין מנהל לעובד” ברובה אינה קיימת. מעטים היו סיפורי ההצלחה ורבים יותר היו סיפורי העצב של עוד ועוד עובדים מתוסכלים, מושפלים שנשארים במקומות העבודה כי חייבים להביא משכורת הביתה ואין ברירה. “אז אני מוריד את הראש, מחכה עד יעבור זעם, ממשיך בשלי, מחכה לשעה 17:00 ללכת הביתה ומקווה שמחר זה לא יקרה שוב”. מוכר לכם? לדעתי כן.

אחת הסיבות שהניעו אותי לעשות הסבה מקצועית בשנה האחרונה ולהיות עצמאית היא בדיוק זו. לא להיות נשלטת על ידי מישהו אחר שינהל את חיי. שמצב הרוח הנפלא איתו הגעתי בבוקר לעבודה לא ישתנה ב- 180 מעלות בגלל בעל שררה כזה או אחר שהחליט שהיום בא לו קצת להראות “מי השולט/ת” ולעורר מהומה על לא מהומה. אני לא אומרת שהשינוי קל, אני רק בתחילתו, בניצניו, אבל אין ספק שהכוח שהניע אותי היה בעקבות סיטואציות שאירעו לחברה שלי.

מה קרה ל-ט’ אתם שואלים? אחרי המון לבטים וחששות היא החליטה שזה לא שווה את הלחץ בו היתה נתונה, חוסר השינה בלילות, העצבנות שהפכה להיות חלק מחייה – והחליטה להתפטר. ומה קרה אחרי הודעת ההתפטרות? חזר לה החיוך לפנים, היא נהפכה לשלווה, רגועה או כפי שהיא אמרה לי “ירד לי סלע מהלב”. נכון, עכשיו היא מחפשת שוב עבודה אבל כשהיא רגועה ולא לחוצה.

קשה לקום וללכת. זה מאוד לא קל במיוחד כשיש עול כלכלי על כתפינו, אבל האם הלחצים אותם אנו עוברים שווים את זה? האם הפגיעה באיכות החיים שלנו שווה את הפרצוף החמוץ שהפך להיות חלק מאיתנו? לדעתי לא.

“יש לך אומץ” אמרו לי כשאני החלטתי לעזוב וזה בדיוק מה שאמרתי ל-ט’ החברה שלי “את מאוד אמיצה”. לקום ולשנות דורש אומץ רב, נחישות ובמיוחד להיות מודעים לעצמכם וליכולות שלכם. מי שמאמין בעצמו וביכולותיו, לא מפחד, מבקש לעצמו את האושר והשלווה יחד עם סיפוק – יעשה זאת. מי שלא, ימשיך לקטר, להתבונן מהצד על “בעלי האומץ” ולחכות “עד יעבור זעם”.

הכח לשנות נמצא בתוכנו. רק צריך למצוא אותו.

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה