הבלוג של עינת רז

einatraz

עדכונים:

פוסטים: 84

עוקבים: 57

החל מיולי 2013

שלום, שמי עינת ואני מכורה! איך זה נשמע? לא טוב, אה?! טוב, אז אכתוב שוב – שלום, שמי עינת ואני מכורה למטבח!

בימים אלו ממש הטלוויזיה מוצפת בשלל תוכניות בישול, ריאלטי למיניהם בתחום הבישול, מומחים ושפים מדברים אלינו מהמרקע כשהם עוטים על גופם את בגד השף ונותנים לנו לפעמים להרגיש שאנחנו לא מבינים דבר וחצי דבר בבישול – והם ורק הם בעלי הסמכא – אנחנו רק המתלמדים שחושבים ש”כאילו” אנחנו יודעים לבשל. איך קראו לזה הגששים? “ישראבלוף”.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליהם, מנסה להבין מה עומד מאחורי “הסיסמאות הקולינאריות” ותוהה ביני לבין עצמי, האם אני יודעת בכלל לבשל? אולי כל מה שאני רוקחת במטבח שלי בהנאה וברצינות זה סתם עוד אחת שמנסה לעשות על כולם “אבו עלי” … מצלמת את האוכל… מחלקת מתכונים… מזמינה את כל מי שרק רוצה אלינו לארוחות ומגיעה עם הסירים לאחרים…אולי אני כולה ”מעתיקנית”  שמנסה לחקות שפים בצורה כ”כ זולה? מי בכלל החליט שאני כן יודעת לבשל?

כן, שמי עינת ואני מכורה למטבח. מכורה לאדרנלין שבקניית מצרכים, מכורה לשיש העבודה במטבח שלי, מכורה לסירים (פאטיש אדיר לסירים), מכורה לתנור, מכורה לריחות של תבלינים, מכורה לסכינים, מכורה לרעש המיקסר, מתה על זה שכשאני פותחת את המכסה של הסיר וריחות הבישול חודרים לי אל תוך האף, מכורה לרעש של הטיגון, מתלהבת כמו ילדה קטנה כשהבצק טופח, שהתבשיל מצליח, כשהעוגה עולה בתנור, מהצבעים והריחות… אמרתי לכם – מכורה. אז אני יודעת לבשל?

סיפור האהבה שלי למטבח החל לפני כ- 25 שנים עת בעלי שיחייה ואני היינו בשליחות מטעם המדינה בחו”ל. מהר מאוד הבנתי שמתוקף תפקידו של בעלי אצטרך לארח …והרבה. מה אתן לאורחיי? חביתה (שנשרפת לי)? כמובן שבאותו רגע האשמתי את כל העולם ואשתו (אמא שלי) שלא לימדה אותי לבשל אבל כבר אז, הייתה לי תעוזה. פניתי לרעייתו של השגריר הישראלי אשר בישלה מדהים (!!!) ואמרתי לה: “מזל, תלמדי אותי לבשל”. היא הסתכלה עלי, חייכה ואמרה לי: “אלמד אותך לאהוב לבשל” ומשם זה כבר היסטוריה. במהלך השנים בישלתי רק דברים מוכרים כי פחדתי להעז (המוכר והידוע היו נר לרגליי) ולפני כ-4 שנים, כאשר הבן שלי התגייס לצבא – הפכתי למכורה של ממש.
הילד מגיע לסופ”ש הביתה אחרי שבוע/שבועיים/שלושה של אימונים קשים, אוכל של צבא ורצון להגיע ל”ריח של הבית”, מה אכין לו? ואם הוא ירצה עוף? ואם ירצה בשר? ואם ירצה פשטידה? ואם ירצה דג? ואילו תוספות? התחלתי להכין הכל מהכל. המקרר מתפוצץ, אין מקום על הגז… רק שהילד יהיה מרוצה. טיגנתי, הרתחתי, צמצמתי, אפיתי, אידתי, ערבלתי וכבשתי…מה לא. ואז, החתיך שלי על המדים פותח את דלת הכניסה של הבית, שואף את הריחות אל קרבו וצועק – “איך שאני אוהב את הבית הזה” ואני, שמסריחה מבישול מאמצת אותו לליבי ומתמוגגת… מתחילה לעטוף אותו בצלחות. קח מזה…ומזה…ותטעם את זה… מה עוד? אתה רעב? לא אכלת כלום…

כך מצאתי את עצמי מתחילה לנבור בספרי הבישול כדי לחפש עוד ועוד מתכונים, הולכת לסדנאות בישול, מתחברת למלא אתרי אינטרנט שעוסקים בבישול, גרופי של תוכניות טלוויזיה העוסקות בבישול, מאוהבת באהרוני (המנטור שלי), בקומורובסקי, בחיים כהן – רק שילמדו אותי. רק שאדע להכין עוד ועוד דברים, התחלתי להמציא מתכונים (והתלהבתי מההמצאות של עצמי) - רק שאשמע בכל יום שישי כשהילד פותח את הדלת ונכנס הביתה את המשפט – “איך שאני אוהב את הבית הזה”. אושר!!  ימי חמישי הוקדשו לקניות ובחירת מוצרים וביום שישי בבוקר, הייתי מתעוררת בהתרגשות בשעה 06:00 (ולעיתים מוקדם יותר כי לא הצלחתי לישון מרוב הרצון להיכנס כבר למטבח) ומתחילה לבשל. אפילו את הקפה הראשון הייתי שותה כשהבצל משמיע קולות טיגון בסיר.

זהו, מאז אני מכורה. אני מוצאת במטבח סוג של תרפיה, נחמה, מרגוע לנפש. מוזגת לעצמי עוד כוס יין (אי אפשר לבשל בלי ללגום יין) ומתפרעת. ממציאה, מנסה, משחזרת, מתבלת, מזמזמת, בוחרת, מתלהבת – ומבשלת.
בתקופה האחרונה בה אני נמצאת הרבה בבית (מציאות שכזו…) אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מבלה במטבח – כאילו המטבח הוא הפסיכולוג הפרטי שלי. הוא ורק הוא יודע מה טוב לי ומה מרגיע אותי. אף שף לא יגיד לי שהאוכל שלי לא טעים, אף שף לא יגיד לי שאני ממש לא יודעת לבשל, אף אחד לא יגיד על האוכל שלי מגעיל…. כי כשמכורים לבישול – ואוהבים את ההתמכרות הזו – זה תמיד מצליח. לא אשקר, עדיין צופה בכל תוכניות הבישול, עדיין מחוברת לכל אתרי הבישול באינטרנט, עדיין מורידה מתכונים באובססיביות אבל למדתי – שכדי להגדיר מי טוב בבישול – אני לא צריכה דברי ביקורת של מומחים בתחום. ברגע שאת שם – את שם. באהבה. ואז זה תמיד מצליח. באחריות.

בתיאבון.

עוד מהבלוג של עינת רז

תצוגה מקדימה

המקלובה שתנצח כל ארוחה

הפעם החלטתי ללכת על קומבינציה. יש לי חברה טובה, מ', שבכל פעם שהיא הביאה למשרד את האורז של אמא שלה... נפלנו שדודים לרגליה (ולרגלי האורז). רבנו בינינו מי לוקח את הכף האחרונה....

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

אילו היית חי היום

אילו היית חי היום, היית בן 24 (כמעט), גבוה, שיער זהוב ועיניי שקד, יפה תואר, קסם של בחור ואני הייתי מביטה עליך בהערצה, כמו שאני מביטה על אחיך ואחותך והייתי מסננת מבין שפתותיי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מאפינס כרובית ללא רגשות אשם

"אני חייבת דיאטה!".... מי שלא אמרה לפחות פעם אחת בחיים את המשפט הזה – שתקום. אצלי הוא שגור בפה מידי שעה, מידי יום – כל הזמן. הבעיה היא כאשר אוהבים לבשל (והרבה) ולאכול בו זמנית...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה