הבלוג של עינת נוסבאום רוספשה

einat55

אני עינת, אם לשני ילדים מיוחדים. בסוף 2007 הגיע לסף דלתי השד הזה " האוטיזם " איך כמו רוח סערה הוא הגיע. התנגדתי,לא הסכמתי. הוא לא שאל אותי, הגיע ולשני ילדיי. מהר מאוד שכחתי את עצמי, עברתי מהר להיות בתפקיד המשנה, שכחתי ללכת... +עוד

אני עינת, אם לשני ילדים מיוחדים. בסוף 2007 הגיע לסף דלתי השד הזה " האוטיזם " איך כמו רוח סערה הוא הגיע. התנגדתי,לא הסכמתי. הוא לא שאל אותי, הגיע ולשני ילדיי. מהר מאוד שכחתי את עצמי, עברתי מהר להיות בתפקיד המשנה, שכחתי ללכת למספרה ,שכחתי להתלבש יפה, שכחתי לצחוק. שכחתי מי אני ! אחרי שהגעתי למשקל כבוד 100 קילו. יצאתי לדרך חדשה החלטתי : את יכולה לבחור-תבחרי לשמוח את יכולה לרצות-תרצי את טובתך את יכולה להסכים-תסכימי לסלוח את יודעת לאהוב- תאהבי את עצמך בבלוג שלי אספר לכם על כל התהליך שעברתי. אותו תהליך שהחלטתי שאני חוזרת לעצמי למרות אותו שד. את יכולה לגרש- תגרשי את הפחד את יכולה לוותר- ותרי על הבושה.

עדכונים:

פוסטים: 36

עוקבים: 20

החל מאוקטובר 2014

אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים. מסתבר שזה נכון גם כשנהנים פחות.

חלפה לה כבר שנה מאז שהמשקל נתן לי 100.

100 שהשתלט לי על החיים ממש כמו האוטיזם.

100 ששנה שלמה שמרתי עליו וטיפחתי אותו טוב-טוב.

בדייטים בחשיכה שעשיתי עם המקרר אמרתי לעצמי: עד 120, חייכתי חיוך ציני והמשכתי לאכול, לפצות את עצמי עד כלות על השד הזה שנכנס אלינו ובנו – “שד האוטיזם”.

שנה אחרי הוא הגיע.

היום שבו אמרתי די.

היום הזה חרוט בראשי ולא יישכח לעד.

זה היה בוקר שבת, קמתי לכאבי בטן חזקים, אותם כאבי בטן שהביאו איתם התקף חרדה

(חרדה זאת עוד תופעה שהגיעה עם אותו “שד אוטיזם”., אתם עוד תשמעו עליה בהמשך), ואותי הביאו למיון.

כשהגעתי לשם, חיכיתי שיבדקו אותי ושיגידו שאני בסדר, שאני אמשיך לחיות עם ה-100 עוד כמה שנים, אולי אפילו עד 120.

אם להודות על האמת – גם בבית החולים, למרות כאבי הבטן, לא פסחתי על שום מכונת ממתקים וזללתי מכל אשר בא ליד. וזה היה הרבה.

רציתי רק שיגידו לי “את בסדר”, ושאחזור הביתה לשגרה שלי – התמודדות עם “שד האוטיזם” בימים, ודייטים ארוכים עם המקרר בלילות.

במחשבה לאחור, כאב הבטן הזה היה מעין פרומו לתחילת המסע הפרטי שלי, מסע שקרא לי להציל את עצמי מעצמי.

אז אני במיון, עוברת בדיקות, ובסיומן אני נקראת לחדר הרופא על מנת לשמוע את חוות דעתו ובתקווה גם להשתחרר הביתה.

אני נכנסת לחדר ופוגשת שם רופא צעיר וחמוד, שיושב מול המחשב.

“כל הבדיקות מראות שיש לך וירוס” – אני שומעת אותו אומר לי, ומיד חושבת:” ישששששששש אני אחיה!”.

אמרתי לו תודה רבה וקמתי לצאת מחדרו, ופתאום הוא צועק:

” רוספשה, תחזרי בבקשה”.

ואני בבהלה: “כן דוקטור?!”.

והוא עונה: ” תגידי, בחורה צעירה בת 27, עם פנים יפות… למה עודף המשקל הזה?”

אני ישר צוחקת ו”יורה” לעברו: “מה נותר לי חוץ מהאוכל? הלו, דוקטור תקשיב: יש לי שני ילדים עם אוטיזם, ויש לי את כל הסיבות שבעולם לאכול כמה שאני רוצה!”.

ואז אני מוצאת את עצמי ממשיכה לספר: “הכול התחיל לפני שנה וקצת, ברגע ששד האוטיזם הגיע. באותו רגע ממש כל החלומות שלי עברו להקפאה, ובמקומם הגיעו חלומות אחרים:

  • אני חולמת שילדיי יתחלו לדבר
  • אני חולמת שיהיו להם חברים
  • אני חולמת שרק יהיה להם טוב

ושותקת.

אני שותקת – והוא צועק: “הנה אמרת את התשובה בעצמך: שיהיה להם רק טוב!
את באמת רוצה שיהיה להם טוב?

ואני כמו ילדה קטנה מתלהבת וצועקת “כן, כן, כן, כן!”.

והוא אומר משפט אחד, בפשטות שצועקת את עצמה לחלל האוויר: “יהיה להם טוב ברגע שלך יהיה טוב עם עצמך. שום טיפול ושום בעל מקצוע לא יעזור להם אם את לא תהיי מאושרת ושמחה.

ואת יודעת – ברגע שלך יהיה טוב, תוכלי סוף סוף לקבל את…”

“שד האוטיזם” – אני משלימה אותו.

הוא מחייך ומהנהן בראשו.

“אני מבטיח לך שעוד תהיו חברים טובים”.

אני מתכוננת לקום ולצאת, והוא ממשיך:

“אני רוצה שתצאי מפה עם החלטה. אל תשכחי שרק את יכולה לעזור לעצמך; אל תשכחי שיש לצידך שני ילדים שצריכים אותך למסע חיים שאמנם לא יהיה קל, אבל הוא יהיה מאוד מאתגר, מכיל וממלא.

עצה שלי: תצילי את עצמך מעצמך. תני יד אחת לכל ילד ופשוט תצאי אל אותו מסע. את תראי שבסופו את תהיי מאושרת”.

“תודה רבה”, עניתי. “אני רוצה לצאת למסע הזה, ומבטיחה לך שאגיע אליך עוד כמה חודשים אבל לא כדי שתבדוק אותי, אלא כדי שתראה את תוצאות המסע ושתראה שאני מאושרת”.

יצאתי מחדרו ויצאתי מהמיון.

השארתי שם עצב רב, ולקחתי איתי הרבה כוח, שיעזור לי להציל את עצמי מעצמי.

 1619603_831151596905284_2641832285124903997_n

עוד מהבלוג של עינת נוסבאום רוספשה

תצוגה מקדימה

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה"

 כשילד מיוחד נולד, נולדה משפחה מיוחדת. אומרים ”מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה והנהרות לא ישטפוה“. בכל יום המשפחה אני נזכרת בנהרות שעברנו כמשפחה מיוחדת ובאהבה שמנצחת. לפני כ-14 שנים הקמנו את משפחתנו. התחלנו כמשפחה...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

אוכל,אישה ,אוטיזם, חולשה

בתמונה הזאת אתם רואים אותי ואת וליעם בני הקטן, בחגיגת יום הולדת שנתיים. גיל שנתיים. איזה גיל קשה זה היה. ולא, לא בגלל ה-terrible two או "מרד גיל שנתיים" כמו שקוראים לזה...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

לצידך לידך תמיד אהיה שם בשבילך

היום יום ההתרמה הארצי לילדים החיים על רצף האוטיסטי, שמרו להם מקום בלב שלכם - וגם בחנוכייה! השנה כולנו מדליקים שני נרות כחולים בחנוכייה. "אם תפקח את העיניים יתגלה מולך כל האור שבשמיים שלך" אני עינת- אמא מיוחדת, לא בגלל השער...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה