Saloona

שתי נשים מיקדו את תשומת הלב שלי בשבוע החולף. שתי נשים שלא נפגשו אף פעם ולכאורה אין קשר בניהן ובכל זאת מצאו את דרכן לליבי וגרמו לי לחשוב עליהן רבות. עליהן ועלי. האחת היא רונה רמון, שאפשרה למצלמה של "עובדה" ללוות אותה במהלך החודשים האחרונים ולשתף אותנו הצופים בקושי העצום של התמודדותה עם האובדן של

החודש התראיינתי לכתבה בליידי גלובס. אין ספק עיתון מכובד ואיכותי הבוחר בקפידה את המרואיינות שלו ובסך הכול, כבוד להימנות בקרב חברותיו. הסיבה הייתה התוכנית  של ענת גורן ושלי ברדיו תל אביב, תוכנית שבועית שמשודרת בימי חמישי בצהריים ("משוחררות על תנאי"- באמת מצחיקה, תבואו), ובה אנו דווקא מראיינות גברים ולא כמתבקש משתי נשים, העצמה נשית וכדומה. נוצרה

יום רביעי, 20/10 המסע עובר בשלושה רבדים: האתגרי/פיזי, החברתי והאישי. האתגרי בא כולו לידי ביטוי במאמץ הפיזי- אם בנהיגה המסוכנת ברכב שטח או בטיפוס מפרך אל פסגת ההר המושלגת. החברתי נובע מעצם קיומה של קבוצת נשים שצריכה לבלות אינטנסיבית ימים שלמים, בלי יכולת לברוח לחדר משלך ובלי לדרוך על היבלות זו של השניה. האישי-פנימי החמקמק

שלוש וחצי בלילה. אני חייבת לשרותים. רק בשש קמים והדלת נעולה. איך אני אמצא את המפתח מה עוד שהשרותים בכלל בצד השני של הרחוב שלא לדבר על הטמפרטורה שצנחה הרבה מתחת ל0.טוב, מנסה לא לחשוב על זה. אשנה תנוחה, אולי ככה ילחץ פחות על הבטן. אח! זה כאב. השק שינה הסתבך לי ברגליים והרצפה דפקה

יומן מסע מנפאל, יום רביעי ה-16.10

שבע בערב. אנחנו בעמאן, מחכות לטיסה לדלהי ומשם לקטמנדו. הבית כבר כמעט מאחורינו אבל לא לגמרי. כמה קל להתחבר. סוכנת נסיעות אנונימית חילקה את הקלפים בדרך שלה, בלי לדעת שכירטוס והושבת אנשים זה לצד זה למשך כמה שעות עשוי להוביל לשיחות נפש, קירבה, או זרות ושתיקה מעיקה. הגענו לשדה התעופה בישראל לפני 5 שעות, עדיין

בסך הכול ניסיתי לעשות שיחת טלפון אחת, קצרה, עם העבודה. לשאול איך מתקדמים החיפושים אחרי עורכת לפרויקט שאני עובדת עליו כמעט שנה. באמת קצרה. לא יותר מעשרה משפטים. שאלות קצרות, תשובות ענייניות, רק כדי להיות מעודכנת. אבל השעה חמש אחר הצהריים. אין סיכוי. הטלוויזיה על ערוץ לולי "טוחנת" לי את קו המחשבה והילדה שלי דורשת

זה היה חודש קשה במיוחד. מצבי רוח משתנים וקיצוניים. אין סוף ריבים עם אנשים שלא חשבתי שאפשר לריב איתם. לחץ, דימוי עצמי נמוך, ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין. שלא נדע. אחרי שניסיתי בעצמי לעשות סדר בדברים ונכנעתי, פניתי לעזרת הפסיכולוגית הנאמנה, אולי ממנה תבוא הישועה. ודווקא אז נתקלתי, מאוד במקרה, בספר חדש שחיברה ד"ר לואן

באחד הטורים הקודמים שלי כבר כתבתי שצריך להיזהר ממה שמבקשים, כי לפעמים בלי שנתכוון אנחנו מקבלים את מבוקשנו. זה קרה לפני כמה ימים. חשבתי לעצמי: אח.. אני חייבת לנסוע קצת לבדי לאיזה סוף שבוע. אתם יודעים, קצת לנוח. בלי הילדים ובלי הבעל, רחוק מהבית. ציינו לאחרונה שנה עשירית יחד, חגגתי יום הולדת 38 (הי אימא,

היומיים הראשונים של המונדיאל מעלים אצל אפרת רייטן תובנות על עמי העולם, וזכרונות מברצלונה

לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת וכמו תמיד לא הצלחתי לחמוק מההרגל של סיכום ביניים ותחקיר על השנה החולפת. באותו הלילה היתה לי שיחה עם הדוקטור. זה קרה אחרי שהקראתי לילדים סיפור לפני השינה ונרדמתי מול הטלוויזיה. המילים מהספר נכנסו לי לחלום וניהלתי דו שיח לא שגרתי. …"אולי תתבלבל ותרוץ, ותדהר, בשביל מתעקל, שובר ראש

"נבלות" השאירה אותי אמוציונלית, חסרת נשימה ונרגשת. ואז פגשתי לרגע את יוסי פולק

"הילד שלך רגיש מדי.. וגם טוב לב מדי. אני מאחלת לך שזה יעבור לו, כי אחרת הוא מה-זה יסבול…". זה מה שאמרה לי אמא מהגן אחרי שבני בילה את אחר הצהריים יחד עם בנה, בביתה. כן זה באמת נורא, נבהלתי, רגישות וטוב לב? מה טוב בתכונות האלה במרוץ המטורף של החיים? אני חייבת לחשל אותו.

אם כבר להיתקע אז באיטליה,לא?

כמה פעמים דמיינתי איך מתערבת ופותרת את כל מצוקותיהם של ילדיי בגן, כך שאף אחד לא יתעסק איתם יותר. ואז הגיעה האם מיוקנעם אל בית הספר עם אקדח כדי סגור חשבון עם שתי בנות מכיתה ו’ שמחרימות את בתה

נשבעת שרציתי לכתוב על משהו אחר. פוסט חגיגי לפסח. אתם יודעים, מעבדות לחירות. על איך אני מתחברת באופן אישי ליציאת מצרים וכל מה שמצופה לכתוב בערב ליל הסדר.חשבתי על השינוי הגדול שעשיתי בחיי המיקצועיים בשנה האחרונה איך עזבתי תוכנית בוקר מתגמלת ונוחה כדי לצאת לחיפוש שאת ראשיתו וסופו לא ידעתי. ואיך קילפתי מעצמי במהלך השנה הזו הרבה אסורים

אני זוכרת שיצא הסרט עג’מי והתחיל כל הבאזז סביבו. מודה שהתרגשתי. קודם כל, כי אני בעד יצירה ישראלית מקורית וחזקה, ושנית כי אני תושבת השכונה כבר קרוב לשבע שנים, וידעתי שאת רחובותיה ובעיותיה של שכונתי אני עומדת לראות בסרט המדובר. מאוד הסתקרנתי, ובהזדמנות הראשונה הבאתי את הסרט הביתה. סרט מעולה. מרגש, אותנטי, שונה ועוצמתי. לא