סטטוס קוו

“תגידי, זה קורה לכולם?” שאלתי בדאגה את הפיזיותרפיסטית. “ברור” היא ענתה.
איך זה קורה, הסיפור הזה? ולמה דווקא לנו, ולמה בדיוק עכשיו?
מה גורם לזה?
והשאלה הכי חשובה כמובן – איך מונעים את ההתפרצות של העניין הזה? או לפחות מעכבים?
“תשמעי”, ענתה הפיזיותרפיסטית, “אין מה לעשות. את יכולה לא לעודד אותה לזה אבל בסוף אין ברירה. היא תתחיל לזחול”.

חזרתי הביתה בפנים נפולות ובישרתי לבן-זוגי את הבשורה הקשה על ביתנו. כן כן, התינוקת המתוקה שלנו, ששוכבת על הבטן ומתהפכת לגב, שמביטה בנו בעיניים מחייכות ממקומה הבטוח על השטיח בעוד אנו במקומינו הבטוח על הספה, תתחיל… לזחול. לזוז באופו עצמאי ומהיר למדי ממקום מסוכן אחד למישנהו בעוד אנחנו ניאלץ לקום ולדדות אחריה בעיניים מודאגות וזעקות “לאאאא” ו”זהירות!!!” שיצוצו באופן רנדומלי.

מה זו ההפרה הבוטה הזו של הסטטוס קוו? אני שמעתי שאפילו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון הפרה של הסטטוס קוו היא עילה להתפרעויות! אני ממש לא מתכוונת לעבור על העניין הזה בשתיקה. עד שלמדנו להסתדר, עד שמצאנו כל אחת את מקומה – את על מזרון הפעילות ואני בכורסה עם כוס קפה… אפילו מצאתי את הזווית הנכונה בה אני יכולה להדליק טלוויזיה מבלי שתבחיני. אז עכשיו, באמצע כל האידיליה הזו, לזחול?

למה, מה נראה לך שיש במטבח שאין פה על השטיח? שערות שאני משירה כמו האסקי-סיבירי באוגוסט? לא רק במטבח, גם כאן על השטיח. צעצועים מקפצים/מצפצפים/מרשרשים? אין הבדל בין השטיח למטבח.
נדמה לך שהעולם יפתח כמו צדפה בכף ידך ברגע שתגררי את ארבע גפייך למטבח באופן עצמוני? מצחיקה. על משבר הדיור שמעת? הרי המטבח זה בסך הכל עוד ארבע בלטות שמרחף מעליהן כיור. גם המקרר קצת ריקני, בכל זאת לא ממש משלמים פה על חופשת לידה אז היו קצת קיצוצים…

בקיצור ילדתי האהובה, רציתי רק שתדעי שסביר להניח שמפה הכל ילך וידרדר. אולי יקח קצת זמן אבל את תגלי שהנקודה בה את מתגלגלת לך להנאתך על שטיח מלא בצעצועים בעוד הוריך יכולים להנות ממך בכיף על הספה – זו הנקודה הכי גבוהה שתגיעי אליה. הזחילה אולי תרגש בהתחלה, אבל ביננו – זו תהיה זחילה איטית בכיוון הירידה.

את ילדה גדולה, את תעשי מה שאת רוצה. אני את שלי אמרתי.