אל תשלח ידך אל הנער

אל תשלח ידך אל הנער הוא ציווי עתיק יומין ביהדות. אנו מצווים לשמור על ילדינו וילדותינו האהובות והאהובים מכל משמר. להגן עליהן, לעטוף אותם ולבודד אותן מכל הרע שעלול לתקוף. אולם, לעיתים הפחד האמיתי הוא ממה שנמצא ממש כאן קרוב אלינו. נדמה שהכל בסדר, נראה שהכל תקין. לאט לאט את מחברת אחד ועוד אחד. את מזהה סימנים, את מאתרת שריטות. שאלות משונות מתחילות להבהב בראשך. “זה נורא, זה לא יכול להיות” את חושבת לעצמך. זהו רגע קשה, כואב ומפתיע עבור כל אמא, עבור כל אדם באשר הוא אדם. עינייך מסרבות להאמין אולם ליבך אומר לך שאין ברירה.

צריך לגזור ציפורניים.

את מרימה בחרדת קודש את האינסטרומנט הנקרא “מספרי ציפורניים לתינוקות”. הם עלו 6,736 ₪ כך שאין לך ספק שקנית את הטובים ביותר. את אוחזת אותם ביד רפה. בידך השניה את אוחזת כף יד עדינה וענוגה אשר מחוברות אליה אצבעות זערוריות. זה כמו מבחן. את מרגישה כמו פיל בחנות חרסינה. מגושמת, שמנמנה וחסרת כל רגישות. אצבעותיך שלך לא מצליחות להיכנס לידיות המתאימות במספרי הציפורניים, כי יצרו אותן ככה שיהיו רק טיפ-טיפה יותר קטנות מטבעת הנישואין שלך שמזמן מצאה את מקומה בחלק האחורי של הארון יחד עם הג’ינס. לאחר שהצלחת לתחוב את אצבעותייך השמנמנות למספריים המיניאטורים ואת מרגישה כמו “המספריים של אדוארד”, את ניגשת למלאכה. את מתבוננת בפניה הרוגעות-ואינן-יודעות של בתך הרכה. נושמת עמוק ומתכוננת לגשת למעשה הגיזום. “זה לטובתה, זה לטובתה” את משכנעת את עצמך. כדי שלא תשרוט את עצמה וכדי שאף אחד לא יחשוב שאני מטלטלת אותה. ברגעים כאלו את חוזרת להאמין לא רק באלוהים, אלא גם בכל שליחיו עלי אדמות שאת זוכרת משיעורי תורה ביסודי, ומתפללת לאלוהים שישלח את המלאך או את מי-שזה-לא-היה שהסיט את ידו של אברהם ויציל את שתיכן מגורל מדמם.

המלאך מאכזב ולא מופיע, ואת לא מוותרת וגוזרת את כל הציפורניים. אחת-אחת, לא מוותרת ולא מתייאשת. נחושה ורגישה את מסיימת את המלאכה בגאווה. את נושאת את התינוקת הרכה בזרועותייך בעוד היא נועצת בך את ציפורניה החדות. אה, אין לך גם פצירה לתינוקות?!