הבלוג של מארי פוסה

MaMa PaNDa

מחנכת, ולאחרונה גם אמא

עדכונים:

פוסטים: 18

החל ממרץ 2015

אלה ניגשה אלי אחרי הצלצול. ידיים בכיסים, מבט מעט נבוך אבל קולה רם, ספק נבוך ספק מתריס. “המורה”, שאלה אותי, “תגידי… את אשכנזיה?”
“לא, אני אתיופית” עניתי. אלה היתה מופתעת ובחנה אותי מכף רגל ועד ראש, ללא טיפת עידון. “באמת?!” שאלה בפליאה.
“נו באמת, אלה, מה את חושבת?! ברור שאני אשכנזיה! תסתכלי עלי…” עניתי בחיוך, מתנצלת על כך שהבדיחה לא הובנה ואולי הרגישה שצחקתי עליה.
“למה את שואלת?” התעניינתי, כאילו איני יודעת בדיוק את הסיבה.
“כי את כזה… בסדר. את מדברת כמונו” הסבירה את עצמה ונשארה עומדת מולי, כשואלת את עצמה לאן תתקדם השיחה הזו מכאן. הצצתי בשעון ועשיתי חישוב מהיר: ההפסקה בת 10 דקות. אחרי חילופי הדברים הללו נותרו 8. בחדר מורים כבר יש עומס ליד התמי בר לצורך מים חמים לקפה. שיחה חינוכית או קפה, שאלתי את עצמי בעודי מתקדמת בצעד החלטי לכיוון המדרגות, משאירה את אלה לדמיין לבד מה הייתי רוצה לומר בנושא. אולי התבוננה בגבי בעת לכתי וחיפשה זנב.

“את שמאלנית!” הכריז בגאווה מנצחת אחד התלמידים לקראת סוף השיעור.
“על סמך מה אתה קובע?” הקשיתי.
“כי את… את… נו!” הוא התבונן בחבריו לכיתה וחיפש עזרה. מכיוון שהיה היחיד שהיה לו אומץ להעלות את המילה המשפילה “שמאלנית” על דל שפתיו ולהטיחה במחנכת, נותר לבד במערכה. שאר תלמידי הכיתה נעו בחוסר נוחות על הכיסא או חייכו חיוך סקרן של משתתף שקט בסאגה המתפתחת. החלטתי להציל אותו ממבוכתו ועניתי “יכול להיות. אבל… מה זה שמאלני? מישהו יודע?”

“אחד שאוהב ערבים. שחושב כאילו שהם יענו בסדר” גיחך יצחק, שהתעקש על השם יצחק ולא איציק או צחי או כל קיצור אחר. שאר התלמידים גיחכו אף הם למשמע הרעיון המופרך. לשמחתי התלמידים שלי כבר למדו בשלב זה של היכרותינו להימנע מהקללות הרבות המתווספות לכל משפט שהם אומרים, בין אם הן רלוונטיות ובין אם לאו. עד כמה שניתן, כמובן. כי לעיתים כמעט אין ברירה. כמו עכשיו, כשמדברים על ערבים ושמאלנים.
“זה אחד שרוצה לעשות שלום ולתת לערבים הזו…  אההה לערבים, את המדינה” הוסיף קובי באיפוק וארשת ידענות, מרגיש שהוציא מפיו את המשפט הכי פוליטיקלי-קורקט שהפוליטיקה הישראלית שמעה מימיה.
“לא נכון!” קפצה אלה.  “כולם רוצים שלום, גם הימנים, אבל הם כבר לא מאמינים בזה”.

מופתעת מדבריה, שאלתי את עצמי איך לגעת בנושא הזה בתוך גבולות הגזרה שלי: לא לחשוף את עמדותי ולהישאר אובייקטיבית, כאילו שזה בכלל אפשרי. להצליח להתחיל ולסיים שיעור בין שני הצלצולים המגדירים אותו ולסגור מעגל. והכי קשה – להגיב באופן מחושב ומתוכנן ולא להיגרר להתנצחויות עם הערותיהם הקשות מנשוא של תלמידי. “אין ילד גזען, יש ילד שגזעני לו…” סיננתי לעצמי פאראפרזה על הביטוי השחוק עוד מימי קורס מורות חיילות. התעייפתי מהמחשבות על גודל המשימה, והחלטתי לדחות את הנושא בינתיים, בידיעה שהמציאות בחברה הישראלית עוד תזמן לי הזדמנויות רבות לפתוח אותו.

ואכן זימנה. בוקר אחד נחתתי הישר לתוך דיון סוער שנושאו – מאיזה גיל יש זכות בחירה. טל נפנף בתעודת הזהות שהוציא זה מכבר והכריז שהוא הולך לבחור. תיקנתי ואמרתי שזכות בחירה הינה רק מגיל 18, ועם כמה שתעודת הזהות חשובה ומרגשת, היא עדיין לא מעניקה זכות בחירה. מאוכזב, השיב אותה טל לכיסו. חשבתי שנתחיל בשיעור, ואז פלט טומי, בטון של שאלה אבל אולי גם תחינה, האם מוציאים תעודת זהות דרך בית הספר. עניתי שאולי נעשה זאת באופן מרוכז. אבל אולי גם לא! בעצם לא! הוספתי במהירות תוך כדי הבנת הסיטואציה, והשתתקתי. עיניו המלוכסנות של טומי בהו בי, כמבקשות משהו. מצידו השני של הכיתה בהתה בי באותו מבט מלוכסן קימי. הנה ההזדמנות שלך, מלמלתי לעצמי בראש. לא תתחמקי ממנה…

אילו אוכלוסיות יש בחברה הישראלית? איך אפשר לחלק אותה?
תימנים!
מרוקאים!
ימנים!
שחורים! כאילו… כושים! ז’תומרת האלה שהם מנקים את הבתים!
יש גם אתיופים לא?
מתנחלים!
שמאלנים! רגע, הם בכלל יהודים?
דרוזים! נו, הערבים שמשרתים בצבא, כמו בדואים!
רוסים!
רעיונות רבים נכתבו על הלוח במהירות, תוך שאני מנסה לחלק אותם מראש כהכנה לקראת המשך השיעור. הוספתי כמה משלי: מוסלמים, נוצרים, ערבים, אשכנזים… איך שכחו אותם?

“שימו לב שכתבתי את כל מה שאמרתם בקבוצות. למה עשיתי את זה? אילו קטגוריות יש לנו כאן?” שאלתי, ומיד הוספתי: “קטגוריות, כלומר לפי מה חילקתי לקבוצות? מה הנחה אותי?” חילקנו את כל האוכלוסיות על-פי מוצא, דת, עמדה פוליטית, אורח חיים ועוד רבים. גילינו שאפשר להשתייך לכמה קטגוריות, ואפילו לכאלו שנתפסות כמנוגדות. היה שקט מותש בכיתה, לתלמידי נגמר הכוח להתחכמויות שלי.

התעקשתי ושאלתי “במדינת ישראל אפילו חיים לאומים שונים. אילו לאומים שחיים פה אתם מכירים?”
לאחר כמה שניות של שקט ענה יצחק “לאומיקארד”. צחקתי, אבל הייתי היחידה…

לאורך כל הדיון שתקו טומי וקימי. אני התכווצתי במקומי ליד הלוח בכל פעם שאחד התלמידים התייחס ל”אלו שמנקים את הבתים” או ל”יפנים האלה”. השתדלתי לראות את הצד החיובי שבכך – שאר התלמידים לא רואים בטומי וקימי זרים. לא סתם זרים – עובדים זרים. לא רואים אותם רק כילדים של אלו שמנקים את הבתים, שבבוא היום יגדלו גם הם כדי לנקות עוד בתים. אם יקבלו אזרחות ויוכלו להישאר, כמובן, ולא יגורשו מהמדינה היחידה שבה חיו.

עוד מהבלוג של מארי פוסה

נתחיל מההתחלה – גילית שאת בהריון

נתחיל מההתחלה – גילית שאת בהריון. איזו התרגשות! כל מה שהיית צריכה לעשות זו פעולה פשוטה, יומיומית כמעט, שאת עושה בהנאה רבה – להשתין על מקל. את שואלת את עצמך: מאיזו זווית בדיוק אני אכניס את היד? אם אני לא אצליח לכוון? ואיך...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 4 years

ואז השלב הדבילי הזה

אח"כ מגיע השלב הדבילי הזה, שאת לא מספרת. את מתהלכת קורנת מאושר (מחוצ'קנת), עם מבט מצועף בעיניים (מעייפות), חוגגת את החיים (אוכלת כמו בהמה) וכל גופך אומר 'נשיות' (משמינה, ובבטן). אבל את כמובן, לא מספרת. למה, אגב? מישהו יודע? אז אני...

תגובות

פורסם לפני 4 years

לידה טבעית

אני חייבת לשים את הדברים על השולחן (או על הדסקטופ). זה ישמע גס, זה ישמע ברברי, זה ישמע כמו כפירה, דברי הבל או גרוע מכל - ישמע כמו טוקבק ממומן בדף הפייסבוק של דני דנון, אבל אני אכתוב זאת. המונח "לידה טבעית" הוא בעיני אוקסימורון....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה