Saloona

    לכבוד שנת הלימודים רציתי לכתוב על החזרה לבית הספר ולשיגרה. לכבוד סוף הקיץ רציתי לכתוב על שפע הירקות והפירות שהקיץ נתן לנו ואיך ניתן לשמר את כל השפע הזה כדי שנהנה ממנו גם בחורף. רציתי לכתוב גם על מה כדאי לעשות בתקופה הזו של השנה בגינה הבייתית ואיך בצורה פשוטה ניתן לשמור זרעים

אפשרות הבחירה   הילדים מתחילים השבוע את חופשת הקיץ שלהם. אצלנו החופשה לא כל כך ארוכה. רק שבועיים. אבל אני רואה סביבי הורים שכבר תולשים שערות ברגליים עם פינצטה מרוב יאוש. חודשיים חופש…איך מתמודדים עם זה? דיה צרה בשעתה. אני יודעת שאני הולכת להינות מהשבועיים שלי ולנצל אותם עד תום. לא תכננו יותר מדיי כי

כשליה נולדה לא הסכמתי לקנות לה שום דבר ורוד. כששאלו אותנו מה אנחנו רוצים, ביקשנו: "כל דבר, רק לא ורוד… תודה". באותו הזמן גרנו בספרד, ופשוט שנאתי להיכנס לחנויות לבגדי תינוקות כי ההפרדה הייתה כל כך ברורה ומזעזעת – ורוד בייבי לבנות ותכלת בייבי לבנים. וככה, כמו שאומרים שהילדים עושים לנו בית ספר, אז הילדה

  אם תשאלו את שחף מה יש לדרום אפריקה להציע לתייר הממוצע הוא יגיד – הכל. איכות חיים , נשים יפהפיות, כדורגל, נופים וטבע מהיפים על פני הכדור, אנשים טובים וכמובן – בשר. טוב, אחרי הכל הוא דרום אפריקאי. כבר שנים שבין החבר’ה ניתש ויכוח ישן למי יש בשר יותר שווה. חואן אומר ארגנטינה, שחף

בכל יום כשאני מוציאה את הילדים מהגן הקטן שואל "אמא, הולכים לבית החדש?" ואני עונה לו שכן. כבר כמעט חודשיים שאנחנו בבית החדש והוא כבר לא מרגיש חדש ובכל זאת זה הכינוי שדבק בבית הזה. אחרי שנים אפשר לומר שהשתחררנו מעול השכירויות. אנחנו גרים עדיין באותו הקיבוץ 35 מטרים מן הבית ה"ישן" ומתחת לשכנה נחמדה

  דנמרק-קמרון 2-1. קמרון לא עולה שלב וזה מבאס….היה דווקא משחק לא רע. אטו (Samuel Etto) כבש שער ראשון והשתולל משמחה. אני זוכרת אותו עוד כששיחק בברסה. זמן קצר אחרי זה ארזנו את כל חיינו בניכר, שלחנו על אוניה ויצאנו לטיול סובב ספרד. טיול פרידה לפני שחזרנו ארצה. את המונדיאל הקודם ראינו בדרכים. שכרנו טנדרון,

  לפני מספר שבועות נתקלתי בכתבה שפורסמה ב-YNET על אוכל של בית חולים. על פי מחקר שנערך בכמה בתי חולים בישראל רק 15% מהחולים מצליחים לסיים ארוחה שלמה וכ-40% מהם לא אוכלים ונמצאים בסיכון לתת תזונה. ואני שואלת: איך יאכלו והאוכל כל כך מגעיל? ניסיתי לשחזר את הרומן הפרטי שלי עם אוכל בית חולים. לא

  אני לא אוהבת שוטרים. עדיין לא קרה שנתקלתי בשוטר חביב שעזר לי בצורה כלשהי. לא בארץ בכל אופן. בספרד תמיד היססתי לפנות אליהם בגלל חוסר האמון שלי בשוטרים הישראלים אבל הם תמיד פנו אליי כל פעם שעמדתי עם מפה ברחובות ברצלונה והציעו עזרה. הרבה שנים שאני כועסת על כחולי המדים בישראל. מאז שעל ראשי

לפני כמה ימים שוב עשיתי את הטעות הזו ונכנסתי לסופרמרקט. אני כבר לא זוכרת אם זה היה שופרסל ביג או מגה או השלישי שאני לא זוכרת את שמו אבל את אברי שמפרסם אותו אני זוכרת -  "בלי כל הבולשיט הזה…" קניתי את מה שהייתי צריכה ויצאתי. זהו. לכאורה כאן הסתיים האירוע הכל כך שגרתי הזה.

יום העצמאות?   מסתבר לי עם השנים שאני מאמינה נלהבת של הכל קשור בהכל. אנשים שצצו בחיי ונתנו לי כל-כך הרבה בתקופה רלוונטית, פיטורין שהגיעו בדיוק בזמן לבעיטה בתחת, ספרים שנפלו לידיי ושינו משהו מהותי בתוכי, ועוד חיבורים, כפכופים ודג’ה וויים כאלה ואחרים. השבוע האחרון היה רווי הקשרים שכאלה. מצאתי את עצמי חושבת על העצמאות

מה קורה למוצר מהרגע שהגו אותו ועד שהושלך? חשוב לכל מי שמתכנן מחר בבוקר לצאת לשופינג עצבני בקניון

אני יודעת שרובכם יאמרו שאני הזויה ואיפה אני חיה, כבר נתקלתי בתגובות שכאלה סביבי. גם בעלי היקר אמר לא פעם שאני חיה בלה-לה-לנד. לאנשים היום אין זמן, בקושי מספיקים לרוץ מהעבודה להוציא את הילדים מהגן, קצת זמן איכות איתם והופ, נגמר היום. אז מי בכלל חושב על ארוחת הערב? יש סידורים, וצריך עוד לקפוץ לרופא

אני מאוד אוהבת לגור בקיבוץ. התחושה הזו שהכול פתוח, הילדים שרצים בדשא אל הממטרות בקיץ (בלי בצורת), סבתא שגרה ממש מעבר לעלייה הקטנה. בכל בוקר, כשפותחים את התריסים כדי לתת לאור להיכנס ולילדים להתעורר לאט אבל זריז, אפשר לראות דרך החלון ובגובה העיניים את החצבים פורחים בסתיו ואחר כך את הרקפות בין הסלעים. הילדים שלי