נעלמת

ארוחת חג אצל ההורים של גיא. שולחן ערוך לאדם אחד פחות. כוס יין הורמה בלב לאהוב שלי שכבר איננו. הפסקת סיגריה והוא לא יוצא אחריי כדי לתת לי נשיקה רכה על השפתיים וחיבוק גדול. ההבנה שהוא לא יעשה את זה שוב אוכלת אותי מבפנים החוצה. לילה מלא סיוטים, אחוזת אימה ועדיין לא רוצה להתעורר.

הדם שלי בורח ממני, לא ברור לאן. אני נחלשת, נעלמת, עצובה.

אחרי שבועיים שמילאתי את ימיי מהשנייה שקמתי ועד הרבה אחרי שהייתי צריכה ללכת לישון הגיעו ימים של חג בדיוק בזמן כדי לכאוב. אתמול ביטלתי את כל המשימות והפגישות להיום רק כדי שאוכל לפגוש את עצמי. אני רואה אותי. אבל אני לא רואה דבר.

אני רואה זוגות ונזכרת איך גיא היה הולך גאה לידי, משוויץ בי, מגן עליי. הייתי האישה היפה שלו. עכשיו אני שוב האישה של עצמי.

הרבה אנשים סביבי. כל אחד יודע מה אני צריכה. תחזרי לשגרה, תקחי את הילדים לגן, תציבי גבולות, תעשי משהו. ואני שומעת אותם ממרחק מסויים, מקשיבה ותוהה מה הם אומרים בעצם. אחותי אמרה שחילקתי את המטלות של גיא בין אנשים, ככה הכל כאילו בסדר. אבל אף אחד לא נכנס איתי למיטה בלילה, נושק לגבי ומחכך את רגליי כאומר, זכיתי בך.

אני יודעת על תעצומות הנפש שלי, על היותי חזקה יותר מהחיים. אבל ברגע הזה אני נעלמת, תדאגו רגע לילדים, תציבו להם גבולות, תעשו משהו. אני- תיכף אשוב.

מתוך הספר ‘קח אותי אתך’

לאתר הספר היכנסי: קח אותי אתך