9 ירחי לידה, 8 ימי מילה – אחד אפידורל

ביום שני שעבר, ה- 27/8 הגענו, אני ובטני ובה עובר בן 39 שבועות פלוס ארבעה ימים למרפאה של ד"ר נאיר. שוב התקשתי להאמין שאני עושה עוד בדיקת שתן לגילוי מוקדם של סכרת הריון וכבר הפסקתי להגיד לאחיות שאולי זו הפעם האחרונה שלי. אחרי כמעט שעה של מוניטור שלא העלתה צירים בחכתה, בדיקת רופא ואולטרא סאונד […]

בחורה עם מחשב נייד

ביום שני שעבר, ה- 27/8 הגענו, אני ובטני ובה עובר בן 39 שבועות פלוס ארבעה ימים למרפאה של ד"ר נאיר. שוב התקשתי להאמין שאני עושה עוד בדיקת שתן לגילוי מוקדם של סכרת הריון וכבר הפסקתי להגיד לאחיות שאולי זו הפעם האחרונה שלי. אחרי כמעט שעה של מוניטור שלא העלתה צירים בחכתה, בדיקת רופא ואולטרא סאונד שלא חידשו דבר, יצאתי בדרכי לקניון הקרוב בדחף קניות עז. רכשתי מייבש כלים טוב, קונסילר בעל כיסוי עבה לימים של חוסר השינה שידעתי שיגיעו, ואייליינר ועיפרון אפור, כדי לא להיות אמא מוזנחת.
שעתיים מאוחר יותר כבר התחלתי להרגיש צירים.בשעה 4 אחה"צ נחתנו במיון של ביה"ח "הר אליזבת" (הידוע בכינויו הידידותי:Mount E) במחשבה שבעוד שעות בודדות נהפוך להורים לשלושה. הצירים היו תכופים והופיעו כל דקה ובשיחה עם הילדים כבר אמרתי שנתראה בבוקר. אחות שנכנסה לעבור איתנו על הרישום ענדה לי שלל צמידים – אחד עם פרטיי המזהים, השני עם האלרגיות לתרופות שלי, והשלישי ירוק. תוך כדי שהיא יורה לעברינו שאלות, נזרקה לאוויר שאלה שמעולם לא שמענו לפני: "האם תרצו לקחת את השלייה הביתה?" אורן ההמום והמבודר (זה עוד השלב ששנינו היינו זחוחי דעת) אמר שאנחנו אפילו לא רוצים לראות את השלייה ושנינו התגלגלנו מצחוק (איזה נאיבים).
השעות נקפו ולידה לא התפתחה. בשלב מסוים גברו הצירים והאחיות הלכו לקרוא למרדים.
הפסקה קלה לשם הבהרה: בבתי החולים הפרטיים אין צוות כונן וכל הרופאים המטפלים נקראים במיוחד עבור היולדת הספציפית מהבית. הרופא המיילד, הוא הרופא שליווה את היולדת לאורך כל ההריון והמרדים הוא לא איזה אנטולי מרוסיה (בלי לזלזל חלילה), אלא ד"ר סבסטיאן מסינגפור. המיילדות נושאות בתפקיד ייצוגי של בדיקת פתיחה ומתן עידוד ליולדת עד הגעת המרדים או הרופא המיילד. נראה כאילו הן שכחו איך מיילדים מרב שעמום….
אחרי 45 דקות שנראו כמו נצח, הוחדר האפידורל והצירים הלכו והתמעטו….בשלוש לפנות בוקר, כשכמעט איבדתי תקווה שתהיה לנו פה לידה ללא זרור, ירדו המים, אבל שום התקדמות לא נרשמה על צגי המוניטור.
בשעה חמש בבוקר, פתיחה של שבע ואני בהיסטריה שד"ר נאיר לא יספיק להגיע ללידה. מושיבה את האחות גרייסי מולי לשיחת בנות, שואלת אם היא זוכרת איך ליילד ומודיעה לה שאני מעבירה אליה את השליטה. גרייסי מחווירה ומורה לי לא ללחוץ עד להגעתו של ד"ר נאיר. היא לא באמת יודעת למי ישלמו את שכר הרופא אם היא זו שבטעות תיילד אותי. אני מודיעה לה שלא ללחוץ כרגע זה נגד הגרוויטציה ושהיא חייבת להוציא אותו ממני. בטרם היא מספיקה לענות, ד"ר נאיר פורץ לחדר. האחיות שרווח להן, עוזרות לו להחליף למדי ביה"ח ומודות לאל הטוב שהן לא נאלצות לעשות את מה שהוכשרו לו – ליילד. כל אחת תופסת לי רגל והלחיצות מתחילות. 20 דקות מאוחר יותר, בשעה 6:12 כשאני כבר כמעט מאבדת את השפיות מרב כאבים, אני שומעת את הקול הזה שחיכיתי לו 9 חודשים פחות יומיים, והדופק במוניטור מתחלף בקול בכי. תוך שניות הופך העובר שבבטן, הדמות החייזרית מהאולטרא סאונד, רעש הלמות הלב לתינוק אמיתי חי ונושם.
הבטן מתרוקנת והלב מתמלא בשנייה שמיניחים אותו עלי. הכל נעלם – הכאבים, שעות ההמתנה מורטות העצבים, סירובה של גרייסי ליילד אותי, נשאר רק התינוק ואני.
כמה דקות אחר כך, רופא הילדים, שנקרא לחדר בסוף הלידה (כי הרי לא ייתכן שמיילדת או רופא נשים ישקלו את היילוד, בטח לא גרייסי, שכבר מזמן שכחה איך לכייל משקל), שוקל אותו. המשקל מורה על 3.330 ק"ג – "השמן" מביו ילדיי.
הכל מתנהל כשורה עד שאני מתחילה לחוש ברע. כאב ראש מסמא מתנפל עלי מכל עבר. כולם סבורים שמדובר בתופעת לוואי של האפידורל ופותרים אותי בשני אקמולים. כשהשעות נוקפות והכאב מתגבר למרות משכחי הכאבים, נקרא המרדים, ד"ר סבסטיאן לדוכן העדים. כשאני לא מצליחה לשבת או לעמוד בלי כמעט להתעלף מכאבי ראש, הוא מודיע לי שיש לי סיבוך אפידוראלי שנגרם 1:150 לידות שבו המחט השאירה חור אליו דולפים נוזלי עמוד שדרה. הוא מציע לתת לגוף 24 שעות לנסות ולאחות את החור בעצמו ואם לא, לעשות הליך אפידוראלי שנקרא "טלאי דם" (בכל זאת דור רביעי לשואה) בו יקחו דם שלי ויזריקו אותו לחלל האפידוראלי במטרה לסתום את החור. בשלב הזה אני מאבדת אותו ובוכה על מר גורלי. גרייסי כבר מזמן סיימה את המשמרת שלה, ואחות מקסימה בשם אנג'י מניחה קרח על מצחי ומנחמת אותי. 4 משכחי כאבים מאוחר יותר ואני כבר ב delivery suite בשכיבה מלאה בהוראת רופא. כעבור קצת יותר מ- 24 שעות, ד"ר סבסטיאן חוזר חמוש במזרק ומבצע את טלאי הדם שלי. שעתיים נוספות על הגב בלי לזוז ויש לנו פיצוח. זהו, אפשר סופסוף להתקלח אחרי כמעט 48 שעות. הילדים מגיעים לעוד אחר צהריים של בילוי אצלי בסוויטה. הם מציירים להם, מלטפים את התינוק ומזמינים מתפריט ארוחת הערב. למרות שזה כבר היום השני שהם מגיעים, הם עדיין לא מבינים למה אי אפשר לשתות קולה מהמיני בר וממתי לאמא יש כאלה עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
ביום השחרור אנחנו מתבשרים שערכי הצהבת של הרכש החדש שלנו גבוהים ולכן נשתחרר באיחור של יום על מנת שיספיק לשזף את גופו החטוב בפוטותרפיה.
תמונות ראשונות מצולמות ועולות לפייסבוק ואורן מתחיל להבין שזה הילד הראשון שדומה לו ושבניגוד ליהלי ולירי, שנראים כמו ילדיו המאומצים, כאן יש לו יתרון גנטי. ברור נוסף בתינוקייה מעלה שגם סוג הדם שלהם זהה ומעצים את השמחה. טלפונים מאמא של אורן, הכלל לא משוחדת, מוסיפים לגאוות היחידה שלו ומחזקים את הדמיון בינהם. בין השאר מוסיפה הסבתא שכדאי לא להתעלם מהרגל הנוטה פנימה, אותה אבחנה בתמונת האייפון האחרונה, בעזרת עינה העצלה, שכן לאורן, היא מזכירה,היו שתי נעליים שמאליות בדיוק בגלל רגל כזו. היא גם מזכירה שלא כדאי להניק בשכיבה (למרות הוראת הרופא וכאבי הראש, עדיף להתעלף בישיבה ולהניק) ושואלת אם הוא כבר אוכל 180 מ"ל כמו שאורן אכל בדיוק בשלב זה של חייו.
אמא שלי מתקשרת בוכה אחרי שהבינה שהאיום בנכות כתוצאה מהאפידוראל הוסר, ואחי מטלפן מגרמניה ושואל אלו סיבוכים היו בלידה, שכן השיחה עם אימי לא היתה לו ברורה. אחרי שאימי משתכנעת שקרה הנס ואני הולכת ואחי מבין שלאם ולעובר שלום, השקט במחלקה 4 שב על כנו.
עכשיו נותרו "רק" ההכנות לברית. כשאורן מבין שהמוהל שחשבנו שנביא מהארץ, אינו פנוי, הלחץ בסוויטה גובר, והוא חוזר לדבר במונחים של "סנדלר" על המוהל החדש והבלתי מוכר.
יום לפני הברית מגיע ואני מתעוררת לבוקר כואב. לא מסוגלת לעמוד או לשבת. במהלך היום מתברר שאצטרך לעבור הליך בהרדמה מלאה על מנת לחזור לסורי. אני מבלה שעות של בכי במיון במאונט אליזבת כשד"ר נאיר וד"ר סבסטיאן מבטיחים לי שהכל יהיה בסדר ושמדובר בהרדמה קלה של חצי שעה בלבד. אבל אני, למודת סדרות בי"ח סטייל E.R ו – HOUSE יודעת שיש מקרים שבהם המורדם נראה ישן אך מרגיש הכל. אני חולקת את ניסיוני הרפואי עם המרדים, שממהר להרגיע (או שלא) שזו תופעה שקוראת 1:5000 ניתוחים. אני מזכירה לו שגם הסיבוך האפידוראלי לא מופיע כל לידה ונרדמת בשאיפת החמצן הבאה.
כשאני מתעוררת מכה בי ההכרה שלא הכנתי כלום לברית ושאפילו לא ערכתי קניות כנדרש ברמת הכלים החד פעמיים. אס.אם.אסים מתחילים לרוץ והרשת החברתית של חברותיי שתחיינה, בוראת על גלי האינטרנט מיני מזונות.
במחלקה אורן מעדכן את האמהות. אמא שלי מנסה לגייס עוד קצת שליטה עצמית לפני פרוק מכל מה שעבר עלי השבוע כשהיא רחוקה ולא יכולה לסייע, ואמא של אורן נודרת נדר (לפחות זה מה שהיא אמרה), שאם הכל בסדר איתי, היא מזמינה לעצמה טיסה הנה בדצמבר (בתנאי שניסע לתאילנד, כמובן).
אני משתחררת בשעה 21:00 וחוזרת הביתה לתינוק צורח במחאה על יום שלם של סימילאק. הרב נתנאל מגיע עם הכרית של הברית ומשחת ה"אמלה" המאלחשת ואני מתמוססת למיטה, לא מאמינה לשבוע שעבר עלי.
יום שלישי, ה- 4/9, ואני במקלחת עומלת על הקונסילר והמייקאפ, כדי לא להראות כאילו ברחתי זה עתה מתערוכת הגופות ב"מדע-טק" בחיפה. על השולחן בינתיים נערמת תקרובת שתספיק לשנת חייו הראשונה של התינוק. הבנות הביאו הכל – לחמים, גבינות, עוגות, עוגיות, סלטים ורק לי הבטן מתהפכת.
המוהל מגיע, איש חביב, שמקרין טוב לב כזה, כמו דב אכפת לי דתי. אורן מתעטף בטלית (משהו שרק בשבילו היה שווה ללדת בן) והברית מתחילה. תוך כמה דקות כולם מברכים אותי, ואני מבינה שזהו, הכל נגמר. הוא אפילו לא בכה, לוטם שלנו. אנחנו מתיישבים להודות לכולם,אני בעברית ואורן מתרגם כביכול לאנגלית עם בדיחות שלא היו בטקסט המקורי שלי. טלפון נשמע ואורן מתבדח שזו אמא שלי, אבל זו שוב אמא שלו, שמאזינה עכשיו לכל הנאמר ומוודאת שלא נגרם לנכד שום דבר, כי גם ככה יש לו רגל עקומה.
זהו, הגיעו לסיומם 8 ימי מילה, 7 ימי אשפוז כמעט מלאים בהם עשינו וי על הרבה מהתופעות שקורות לאישה אחרי לידה. מקווה שהכל נגמר ושהגוף יתחיל להתרגל לחוסר השינה, אם דבר כזה הוא בכלל אפשרי. הדובשן הקטן ישן פה על הפוף לידי, מהבוקר רשמית הוא יהודי, האחים "הגדולים" עדיין בגן, העוגות הרבות שנשארו, אופסנו במקפיא, מחכות למבקרים שיבואו ושקט על פני תהום….

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.