הבלוג של מיטל טליוסף חתוכה

על חלומות ומציאות

בת 39, אמא לשנים שהם חלק ממני, בשאיפה להיות אמא לארבעה. בעלת העסק מחלום למוצר - מלווה נשים עצמאיות עם המון תשוקה ביצירת מוצרים דיגיטלים.

עדכונים:

פוסטים: 3

עוקבים: 0

החל מאוקטובר 2017

סבתא שלי מתה. חלק ממני הלך איתה. חלק ממנה נשאר איתי. אז למה אני כל כך פוחדת?

22/10/2017

סבתא שלי נפטרה.

סבתא שלי היא משהו אחר עבורי. היא אמא נוספת שלי. היא העוגן שלי. היא ההשראה שלי והדוגמה שלי לאישה חכמה שמשקיעה בעצמה, במשפחה שלה, ובמקביל מנהלת קריירה מאוד מצליחה תוך נתינה לאחרים (היא היתה עובדת סוציאלית ומפקחת על עובדים סוציאלים במחוז דרום). מודל לאישה חזקה שעושה מתוך תשוקה אמיתית, מתוך כנות ואהבה, והמון יכולת.

אליה הייתי בורחת כשרבתי עם אמא שלי.
איתה הייתי מדברת, והיא היתה מחבקת אותי (למרות שדודה שלי מספרת שהיא אף פעם לא חיבקה. איתי זה היה אחרת), והשיחות איתה היו כל כך בוגרות. היא האמינה בי.

סבתא ואני

אז איך זה שכשהיא חלתה לא יכולתי להיות שם?
איך זה שאני – הנכדה שהיא כל כך אהבה – לא הייתי שם עבורה?
בת דודה שלי, ילדה מדהימה – היא היתה שם. קילחה אותה, החזיקה אותה כשהיא הקיאה.
ואני לא.

וכשהיא נפטרה – הו, כמה כעסתי. כעסתי עליה. איך היא עזבה אותי. איך היא יכלה לעשות לי את זה. אני צריכה אותה כל כך. לא יכולה בלעדיה. סבתא שלי. אני כל כך מתגעגעת. כל נים בגופי מתגעגע. עורג לשמוע את הקול שלה. לראות את הפנים שלה.

סבתא וסבא ברגע של אהבה

סבתא וסבא ברגע מיוחד

עברו כבר 8 שנים. אולי יותר. לא מצליחה לספור.

מאז נפטרו עוד כמה אנשים במשפחה שלי (3 בשנה אחת!). וכשבן דוד שלי, ילד בן 29, היה בבית חולים – הלכתי לשם, וכשכולם בכו אני הייתי אופטימית. אמרתי – הוא יצא מזה.
יום למחרת הוא נפטר. ופתאום האופיטמיות שלי נשברה. מסתבר שלא תמיד מספיק להיות אופטימית ובטוחה. אז כשדוד שלי חלה, כבר לא הייתי מסוגלת ללכת לבקר. לא רציתי שהוא ימות רק כי אני ביקרתי. ולא ידעתי איך להיות אופטימית.

לפני כמה חודשים דודה שלי חזרה מרילוקיישן כי לבעלה גילו גידול במוח. והיא דודה שגדולה ממני ב- 8 שנים, והיינו מחוברות עד שנסעה. כשאני הייתי בת 12, והיא בת 20 נסענו יחד עם סבתא שלי לחודש בפריז. וזה היה ה-טיול. מושלם. עם הסבתא האהובה שלי צעדנו ברחובות פריז ממוזיאון למוזיאון, ביקרנו במקומות שתיירים לא מבקרים. צחקנו, בכינו, התפעלנו.

שלושה דורות בפריז

שלושה דורות בפריז

אז כשהיא חזרה – טבעי היה שאני אהיה איתה במשבר שהיא עוברת. אבל לא יכולתי. לא יכולתי להביא את עצמי להכנס ולראות את בעלה במיטת בית החולים. אז נעלמתי.

רק כשבת הדודה (הילדה המדהימה הזו שטיפלה בסבתא שלי) אמרה לי שהיא צריכה אותי, שהיא זקוקה לי שאהיה שם איתה, רק אז אזרתי אומץ, המון אומץ, והתקרבתי. ומאז אני שם. והיא החברה הטובה שלי כמו קודם. כאילו כלום לא השתנה.

הבוקר קיבלתי הודעה קשה מחברה שאני אוהבת. שהיא כבר שלושה חודשים במיטת חוליה, ושנעלמתי.

והיא יודעת. היא יודעת שקשה לי. היא יודעת שאני בורחת.

אז למה הדמעות לא מפסיקות לרדת?

הרי אני אוהבת אותה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהיא תהיה חולה. אז למה אני לא יכולה להיות שם?

חברה אחרת מחבקת אותי עכשיו, אומרת לי שזה בסדר. שכל אדם צריך לקבל את המגבלות שלו.
ומה אם אני לא מוכנה לקבל את זה?
מי יאהב אותי, אם אני לא אוכל לעזור לו אם יהיה חולה?

“אני לא חברה שלך כדי שתסעדי אותי. אני חברה שלך כי את נשמה טובה, כי יש לך לב טוב, כי את חכמה ואת חברה טובה” היא אמרה. נדמה לי.

אני רוצה להיות שם. אבל אני מפחדת. וזה פחד תהומי כזה.

הנה, אני מודה – אני מפחדת מהמוות.

עוד מהבלוג של מיטל טליוסף חתוכה

תצוגה מקדימה

זה רק אני והפוטנציאל שלי

הייתי הבטחה. ההורים שלי, אחיות שלי, החברים שלי - כולם ידעו מה שידעתי בעצמי - אני אהיה מנכ"לית עד גיל 30. חברים של בעלי אמרו לו - איזה כיף לך, אתה תשב רגל על רגל והיא תעשה ערימות של כסף. היה לי בראש מסלול מאוד ברור - הצטיינתי בכל...

תגובות

פורסם לפני 3 weeks
תצוגה מקדימה

המכתב שחייב היה להכתב

עידית אהובה שלי, לא מאמינה שכבר סיימנו את התהליך. הגעת אלי עם ניצוץ בעיניים. התאהבתי בך ברגע שנכנסת בדלת. באנרגיות שלך, בחום שלך. מיד הרגשתי איתך בבית. סיפרת לי שעברת תקופה מבולבלת. את הרי גם אישה עצמאית בעלת עסק שעוטף...

תגובות

פורסם לפני 1 week

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה