הבלוג של dotanos

dotanos

עדכונים:

פוסטים: 4

החל מדצמבר 2012

10170916_828709583845748_1050325212514573231_n
אם היית עוברת אתמול בלילה, בעת קידוש ליל שבת, מתחת לחלון הבית שלנו, היית בוודאי שומעת במשך כחמש דקות, צרחות קולניות של ילדות : אחת בת 9 ואחת בת חמש, הילדות הצעירות שלנו צרחו בקולי קולות, בחדווה רבה יש לומר, מול החרות הפתאומית לצרוח, כחלק חשוב ומשמעותי בחינוך שלהן כנערות ונשים,לעתיד לבוא.
הקנגרו באוסטרליה, לא פעם, קופאים למוות, מול פנסי המכונית המתקרבת לעברם במהירות גבוהה, הגם שקפיאתם תביא לפציעתם ואו למותם, הם אינם זזים ממקומם מול הסכנה המוחשית לבטחונם, המתקרבת אליהם במהירות עצומה. הסכנה קיימת, את זה כמעט כולנו יודעים, גם אם קשה לנו לתפוס את עצמתה, את השכיחות בה היא מתרחשת, יום יום כמעט, שעה שעה, בכל מקום כמעט. במידה כזו או אחרת.
בשיחה סביב השולחן אתמול, הזכירה ילדתי הבכורה, את הכתבה בידיעות אחרונות והטלת האשמה בעקיפין ,על הנאנסת הרכה בשנים בת ה15, ואת הזעם המוצדק שהביאה בעקבותיה הידיעה, זעם של נשים וגברים ברשתות החברתיות. אם היא לא היתה “אילו היא היתה צורחת ומתנגדת.” כך נכתב בין השאר בידיעה. האילו הזה, מקומם ומעצבן. מכעיס ומטיל את האשמה על הקרבן. שהיתה צריכה לפעול ולא פעלה.
זה הזכיר לי תובנה ישנה שלי, עת ילדותיי הגדולות היום, היו ילדות צעירות מאוד, לפני כעשור.
החינוך אותו אנחנו מחנכים בדרך כלל, את הילדות שלנו, דורש מהן להיות בשקט. לא לדבר בקול רם, לא להרים את הקול, לדבר בנחת, כי זה יותר מנומס, כי זה יותר תרבותי, לא ליילל, לא לבכות, כי זה ילדותי, כי מי שמרים את קולו באופן יוצא דופן הוא לא נורמאלי. הילדות הצעירות מפנימות את המסר, הופכות אותו לחלק מהדי אן איי שלהן. כמו מסרים רבים אחרים שאנחנו ואו סוכני תרבות אחרים, מעבירים להן השכם וערב, בנושאים שונים ומגוונים, החל מהתנהגות נכונה בעת חציית כביש, ועד התנהלות תרבותית ומוסכמת, מול קשישים וכולי וכולי וכולי. החינוך שלנו מסרס את האינסטיקנט שלהן, ככל שעוד היה קיים, ואו קובר אותו סופית או מעודד אותו להעלם. אנחנו הופכים אותן לקנגרו מול פנסי המכונית. וברגע האמת מצפים מהן לפעול, בניגוד גמור לציפיות החינוכיות שלנו מהן, כמעט מרגע היוולדן.
כדאי ורצוי וחשוב לנסות ולמנוע את המצב הזה, כדאי לקחת את הילדות, מגיל מאוד צעיר לשוחח איתן,בהתאם לגילן, על העובדה שהגוף שלהן הוא שלהן בלבד, ורק להן יש זכות עליו, ולאף אחד אחר אין כזו זכות, לא לאבא או אמא לא לבני משפחה ולא לחברים בגן כמובן לא לזרים. זה לא אומר שהן יעשו מה שהן רוצות, ביום יום, אבל הזכות שלהן על גופן, היא כמו הזכות שלהן לנשום אוויר.
אישית,הצעקות שילדותיי הגדולות, צעקו בפארק הלאומי לפני עשור והצעירות יותר אתמול, היו עידוד ואישור חד משמעי לכך שמותר להן ואף רצוי, לצרוח בכל כוחן, במקרה שהן נמצאות במצוקה. מותר להן, בניגוד גמור למה שנאמר להן מילדות, לנשוך בכוח כה רב, שיחתכו את אצבעותיו של התוקף או ינסה להשתיקן, יברחו, יעשו כל מה שהן יכולות כדי להגן על עצמן. המסר הועבר לא רק ב” סדנת הצעקות ” אותן העברתי אז בפארק הלאומי לפני עשור ואתמול לצעירות יותר בעת ארוחת הערב בשבת, אלא במסרים חוזרים ונשנים מפעם לפעם, בקטנה. בלי להעצים את החרדות שלהן, אלא מתוך רצון לתת להן כוח וכלים ואישור ללא כחול וסרק, לכך שברגע האמת לא יקפאו מול פנסי המכונית, מול הסכנה המתקרבת.

עוד מהבלוג של dotanos

תצוגה מקדימה

אני מאשים !

                         אני מאשים  ! ! !  אני מאשים  חלק א. אני מאשים את שלי יחימוביץ', את ציפי לבני, את זהבה גלאון, את מירב מיכאלי, סתיו שפיר, את איילה חסון,  אני מאשים , את ציפי חוטובלי, את לימור לבנת. את סופה לנדבר, את שרה...

סרט הקולנוע למלא את החלל

מתי בפעם האחרונה ראיתן גאון בפעולה ? ועוד גאון ישראלי בפעולה ? זה קורה לעיתים נדירות, אם בכלל. הסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה בארץ לדעתי, מאז בכלל, מאפשר במשך שעה וחצי לראות גאון בפעולה, לשמוע אותו מדבר מפי שחקניו, מצלם,...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

אני מבקשת את החופש שלי.

כשחשבתי איך להתחיל לספר על הסרט גט, עלו לי בראש שני דברים, הראשון : איך האמנות שאנו צורכים,משפיעה עלינו יותר או פחות, בין השאר, בהתאם למה שקורה לנו בחיים שלנו, הן בהיבט של...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה