סתם אוכל של יום כביסה….

סיפור על מאכל בוכרי מיוחד בפשטותו, "אוכל של יום כביסה".

מן הסתם בטח שמעתם על המושג "יום כביסה",  אבל מאמא שלי, למדתי מושג אחר, והוא "אוכל של יום כביסה". אמא נולדה בארץ, להורים שעלו מבוכרה, כן, בוכרים. הבוכרים מצטיינים בכל מיני תכונות ומעלות, אבל לעניות דעתי התכונה הטובה והחשובה בעדה הבוכרית, היא האוכל. אז למה זכיתי להכיר את המושג? כי יש מאכל בוכרי אחד שאני אוהבת במיוחד, והוא ה"שולה".לא שולה כמו "שולה מעפולה", לא שולה כמו "שולה הפנינים", אלא פשוט שולה, כמו תולה או חולה..

השולה הוא נזיד פשוט, של בצל מטוגן, בשר עוף חתוך לקוביות קטנות (שבשנות הצמחונות המרתי בפטריות, או ויתרתי בכלל)  אורז, רסק עגבניות, קצת פטרוזיליה, הרבה כוסברה, שאוכלים עם הרבה לימון, ואם אפשר, עוד קצת. בשבילי, היה מאכל תאווה. אבל ביסודו, היה האוכל הקל להכנה והלא מושקע, כזה ששמים מהר על האש ביום כביסה, כדי שיהיה משהו לאוכל. למרות פשטותו כמו בכל מאכל בוכרי, תיזמון הפעולות ושלבי ההכנה הם קריטיים. אז אחרי שרותח ושמים את האורז, מחכים עשר דקות רתיחה, אז מוסיפים גם את הכוסברה הנוספת ומיץ הלימון, לעוד עשר דקות, ואז מחכים שהיא תהייה מוכנה.  ואז יש את הרגע, שנמשך כמו נצח,  שהיא עוד רגע כבר מוכנה…הריח המופלא כבר מתפשט בכל הבית, וגם בחוץ, ובאמת אי אפשר להתאפק, והנה, זה עוד רגע מוכן, אבל עוד לא, עוד קצת… לכן, הרבה פעמים חווית אכילת השולה לוותה אצלי גם בכוויה על הלשון, כי  באמת אי אפשר  לחכות שזה יתקרר. אז מניחים על צלחת, עושים הרבה "פופים"…סוחטים עוד מיץ לימון, ומתמוגגים.

IMG_20171212_130634_768x1024

הייתי מוכנה לאכול שולה כל יום, כל היום, ונהגתי לבקש. לא רק כילדה, אלא גם כגדולה כאשר באתי הביתה. אמא כאילו היתה מתביישת להכין לי סתם "אוכל של יום כביסה".  לא רק אני נמנית על חובבי השולה, גני, חברת ילדות אהובה שלי, היתה מריחה את השולה כבר מהרחוב בדרכנו הביתה מבית ספר יסודי. היא היתה נכנסת איתי הביתה , ומקווה שאמא שלי תזמין גם אותה לשולחן. לא שיש לגני בעיה בלהצחיק, היא הגדולה בעולם, עם הרבה קבלות!  אבל אני חושבת שאת החיקויים הכי מוצלחים והכי כובשים המציאה בהמתנה להזמנה של  אמא שלי אל שולחן השולה. כשהסתמסנו השבוע, לקראת הבלוג,  גני שמתגוררת באנגליה, אמרה לי שבשביל שולה, או כפי שהיא מכנה אותה,  "האדום האדום הזה", היא מוכנה  לעלות בו ברגע על המטוס ולנחות כאן אפילו באמצע הלילה. מספר פעמים במהלך חיינו, הכנתי שולה במיוחד לגני, נראה לי שאם היא באמת תבוא, כדאי להיכנס מהר למטבח.

אחד הדברים שלקחתי איתי מהבית, הוא האוכל הבוכרי, לא כל יום, אל תיבהלו, וגם לא הכל. באוכל הזה יש סקאלה ברורה ומדויקת,  יש דברים שאמא ידעה להכין, יש דברים מורכבים יותר שרק אחותה הבכורה, הדודה מירושלים הכינה , ויש דברים שאני מכינה באהבה, מתוך המתכונים שקיבלתי מאמא. כשאני מדברת על אוכל בוכרי  אני מוצאת את עצמי אומרת בלי להתבלבל : "אצלנו", "שלנו", "האוכל שלנו, של העדה", כאילו שבזה הרגע אני עצמי יצאתי מבוכרה, ולא נולדתי וגדלתי בנהלל.

היתה פעם כשעוד היינו צעירים ויפים, שהאמריקאי שלי (כן, יש מוצא כזה…) בא איתי לבית ההורים,  והוציא גבינה צהובה מגוררת מן המקרר כדי לפזר על השולה החמה. אם הזוגיות שלנו עמדה בארוע ההוא, כנראה שהיא באמת יציבה. הוא אמר שזה דווקא נראה לו טעים, ואני דיברתי בלב  על האמריקאים חסרי התרבות והעידון הקולינארי, ובקול שאגתי: "מה אתה חושב שזה, פיצה? –שולה לא אוכלים ככה!"

הילדים שלי, קיבלו  שולה, מתי שביקשו. אצלי זה לא "אוכל של יום כביסה", אלא מאכל אמיתי, והרבה שנים להרבה מהילדים, זהו מאכל הבקשות והתאווה, זה שעושה טעם וריח של בית.  למרות שהם דור רביעי בנהלל, הם מתנהגים כמו בוכריים אמיתיים, כי ככה זה אצלנו בעדה. הם אוכלים את השולה כהלכתה. בתזמון המדויק, על השנייה, טרי על הרגע, כשהאורז עוד לא ספח את כל הנוזלים, מהדרים ומפזרים עוד קצת כוסברה קצוצה מלמעלה, ואם במקרה נשארת מעט שולה, אז שתישאר…לא יאכלו שולה שספחה יותר מידי נוזלים.

השבוע, אחד מהם היה בבית בחופשה, כשנגמרו כבר כל הבקשות הבנליות לאוכל , באה הבקשה "שולה", עם חיוך כובש. אז לא רק שעצרתי הכל ונעמדתי להכין, אלא כדרכי מאז הבלוג, גם צילמתי, ורקחתי סיפור.

IMG_20171212_130625_768x1024

כשאחת מבנותיי, זהובת שער ובהירת עיניים, פגשה באחד הקורסים בצבא מישהי עם תג הנושא שם בוכרי אמיתי-בביוף, כמו שם נעוריה של אימי , ואמרה לה בחביבות :"גם אני בוכרית", זכתה לקבל מבט מלמעלה למטה, שאמר: "את?"  מזל שהיא ידעה לשלוף ולבטא נכונה את שמות המאכלים,כולל השולה, ולעבור את אימות הזהות.

לפני מספר שנים, כשאמא כבר החלה לאבד את היכולת להפליא בהתקנת תבשילי העדה, חששתי שהנה הולך ונעלם כל הידע הזה.  מה יהיה עלינו ? הסתבר לי שקרובת משפחה כתבה ספר בישול בוכרי. יצרתי קשר והזמנתי מיד ארבעה עותקים, לי ולאחיותיי. כאשר הגיע הספר בדואר, לקחתי וקראתי את כולו מתחילתו ועד סופו,  בולעת הכל בעיניים, עד שהבנתי שזה שקראתי, לא ישביע אותי, וצריך לקום לבשל… למרות שהספר תאווה לחייך ולעיניים, וגם בישלתי ממנו מספר מתכונים, לא מופיע בו המתכון של שולה אהובתי, כנראה שגם לטעם המחברת, זהו אוכל "פושטי", אוכל של יום כביסה…

אז מי שרוצה את המתכון שלי, או לשתף במתכון שלו, או סתם לקבל אצלי קלחת שולה, או לפגוש את גני, כי היא הבטיחה שהיא באה…יותר ממוזמן!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.