עברו כמעט 48 שעות מאז שהלכה,
פחות מיממה מאז לוויתה, והפיד בפייס לא מפסיק להציג סיפורים אישיים של מפגשים אישיים ווירטואלים עם האשה הזו.
גם אני זכיתי להנגע, וזה הסיפור שלי.
רונית שלי הייתה דיווה. ה-דיווה של הקולנוע.
דיווה שזכתה בכינוי בכבוד המתלווה אליו, אחת שהגיע לה בצדק להיות כזו. במובן הטוב של המילה.
בשנותי הראשונות התעשייה השנים בהן התחלתי את דרכי, זכיתי והתחלתי לעבוד בסדרת טלוויזיה ענקית במושגים של אז, סדרת דגל לערוץ 2, שהכוכבים שלה, שכבר אז זהרו בשמי הקולנוע הישראלי, ונחשבו כמלך והמלכה הבלתי מעוערים שלו.
מצד אחד משה איבגי, ומהצד השני רונית אלקבץ.
הצילומים חולקו לסשנים של עבודה, ואני הצטרפתי לסשן השני, כאשר המערכת כבר משומנת וכל השטיקים של נהלי העבודה כבר מקובעים ומונחלים ולא קל להזיז ולשנות, מה גם ששני הלידרים הם השניים הללו. אז תבינו, חששתי.
חששתי מהמפגש ומהעבודה.
התפקיד שלי היה 'עוזרת במאי שנייה', זו שאחראית בין היתר על מאחורי הקלעים, על העבודה הצמודה עם ואל השחקנים. ללוות אותם אל ומחדרי איפור והלבשה לסט המצטלם וממנו.
לדאוג להם, לשמור עליהם וקצת לטפל בהם.
שחקנים זה קצת כמו ילדים, צריך לשמור עליהם. ולדאוג שיהיה להם טוב.
שיגיעו לסט במצב רוח טוב ונכון, ויהיו מוכנים לתת את השואו שלהם.
אך יחד עם זאת כמו ילדים צריך קצת לגנן ולהזיז ולדחוף, כי סט זה מקום לחוץ תמיד, בזמן בכסף,
באינטריגות ובכל טוב.
אחזור לסיפור; נכנסתי בבוקר לחדר האיפור, בידיעה שהדיווה של עולם הקולנוע נמצאת בו. ועכשיו עלי להזיז אותה "כרצוני", שתתחיל להתארגן לעליה לסט. כשבטלוויזיה הזמנים הרבה יותר קצרים ולחוצים. והיא הדיווה של הקולנוע בכלל.
הצגתי את עצמי. קיבלתי חיוך, ובקר טוב הדדי, ונגשנו לחדר הלבשה שעבר די חלק, כי הבגדים שנבחרו מבעוד מועד היו מהמלתחה המדהימה של האשה הזו. ומה שלא תגידו על רונית, טעם בבגדים היה לה. וכשהיא לבשה את מחלצותייה, היא הרגישה נינוחה יפה, היא הרגישה היא.
אחרי חדר הלבשה פסענו לחדר איפור, ושם הכינה אותה המאפרת גם עם החומרים שלה ועל פי דרכה.
גם זה עבר מהר ובשלום כי שתיהן ידעו מה עושים ואיך בדיוק, כדי שהדיווה תהיה מוכנה על פי רצונה.
אז הגיע תור השיער, ושם התחילה הסאגה, המאפרת שהייתה גם ספרית מחוננת נתבקשה לסרק ולאסוף לקוקו זנב סוס.
נשמע פשוט? אז מסתבר שלא.
רונית לא היתה מרוצה, ופרקה את הקוקו שנאסף משערה. ושוב סורק השיער ונאסף הקוקו, ושוב, ושוב ושוב. ובכל פעם היא לא מרוצה.
ואני התחלתי כבר לדאוג. כי נשארו דקות בודדות עד עליתנו לסט, ודבר לא מתקדם, וכולן כבר עצבניות ומתוסכלות.
ותוך כדי, רונית שפטפטה בעליזות וספרה סיפורים, מספרת סיפור קטן, איך שתמיד קורה לה והיא מאחרת, למרות שתמיד עושה הכל על מנת שזה לא יקרה.
ואיך תמיד היא מגיעה לשדות תעופה בזמן, אבל בלי הסבר, תמיד, תמיד, מוצאת את עצמה שומעת את שמה במערכת הכריזה:
"מיס אל-קבץ טו דה פלייט, מיז אל-קבץ טו דה פלייט…"
ואז היא מבינה שדי כבר. נגמר לה הזמן. ורצה על כל כבודתה לטיסה שיוצאת מיד לאחר שהיא נכנסת בשערי המטוס.
ואני שהפנמתי רגע מן הסיפור, וששמעתי את קולה הצועק של עוזרת הבמאי הראשונה בקשר, "לי-את! מה קורה? למה רונית לא על הסט?"
נעמדתי והכרזתי, "מיס אלקבץ טו דה פלייט, מיז אל-קבץ טו דה פלייט…",
וראה זה פלא, רונית, הדיווה הגדולה והיפה, נעמדה. מתחה את הקוקו הושיטה ידה לתנוחת 'אן גז'ה' אל ידי, וצעדה עימי אחר כבוד אל הסט.
בלי עניין, בזריזות אל הטיסה שתיקח אותה אל האורות והמצלמות ואל עבודתה המדהימה והמהפנטת.
ומאז בכל פעם שהיתה מגיעה שעת השין, ונקראתי בקשר להביא את הדיווה היפה הזו אל הסט, שבה ההכרזה הזו, מפי, ורונית היתה מתייצבת לימיני ופוסעת איתי יד ביד אל הסט.
אז השבוע הגיעה במערכת הכריזה של רונית הקריאה לעלות על הטיסה אל השמיים, והדיוה המוכשרת והחד פעמית הזו הזדקפה נעמדה על יד המלאך שבא ללוות אותה אל הסט הגדול ביותר, דרך שערי מרום צעדה בתנוחת 'אן גז'ה' לסרט של החיים. מותירה את כולנו עומדים המומים ומוחאים כפיים על היציאה הדרמתית שלה מחייה ומחיינו.
היא אולי היתה דיווה, אבל ה דיווה של הקולנוע הישראלי.
דיווה מוכשרת, יפה, מקסימה.
כוח נשי פורץ מחזק, מחנך, מראה דרך.
טיסה נעימה דיווה.
כאן ללא ספק תחסרי.
[youtube /vADdb8T7LzE nolink]